אני מנסה לא לחשוב על המוות. לא לכתוב על המוות.
קוראת כתבה על החיילים שנהרגו לפני כמה ימים בעזה. עם הנגמש, שכמעט כולם מתו. אני לא מבינה. הפרצופים שלהם, העיניים שלהם. הם ילדים, איכשהו אני גדולה מרובם, איכשהו אני כבר בת 25 ויש ילדים בני 18 19 20 שנהרגים. אני לא מבינה את זה. לא מצליחה להבין.
כל פעם שמישהי כועסת לידי זה נותן לי אוויר. אני לא מצליחה לכעוס. אני לא מצליחה לבכות כמעט. שלא לדבר על להתפרק ממש.
אני לא מצליחה להבין. קראתי פוסט שמסביר את האינטרסים הכלכליים שמאחוריי המלחמה הזאת, מצד רוסיה איראן וכל השיט. אני לא מצליחה להבין, איך יש אנשים שלא אכפת להם מכלום? שלא אכפת להם שאנשים ימותו? כמה קשה לא לרצוח אנשים? לא להרוג? למה האנושות כל כך דפוקה? כבר חודש מרגישה חלק מההיסטוריה, זה פשוט מרגיש חלק מההיסטוריה. כמו הסיפורים שאמא סיפרה לי על המלחמות, כמו כשהייתי ילדה והיינו עוברות ביום הזיכרון על האנדרטאות עם השמות והיא סיפרה לי על כל האנשים שהיא הכירה. אסף הזה ואסף השני. ועכשיו אנחנו חלק מזה. אתמול פגשתי חברה שסיפרה לי על חבר שלה שאחותו נרצחה, אני מכירה את החבר, היינו יחד באותה הפקה בסוף השנה. היא סיפרה לי שהיא ועוד חברה היו אצלהם בבית, כשעוד חשבו שהאחות חטופה, ואז הגיעה הקצינה להודיע שהיא נרצחה. ילדה בת 18, נרצחה. אני לא מצליחה להבין את זה. אני פשוט לא מצליחה. ואני לא מצליחה לבכות. אני לא מבינה למה אנשים צריכים למות. אני מרגישה שזה חוסר אמונה והבנה של ילדה, זאת תמימות של ילדה, כי המוח המבוגר שלי פשוט לא יכול לחשוב על הדבר הזה. אני פשוט לא מצליחה להבין למה אנשים צריכים למות?
רוצה לרוץ לאמא שלי ולהתחבא בין הרגליים שלה, לשאול אותה, אמא למה אנשים הורגים זה את זה? צריכה בנאדם מבוגר באזור, שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שהוא לא יודע, למה אנשים עושים את זה אחד לשני, למה אנחנו הורגים זה את זה, צריכה שמישהו יגיד לי שזה לא הגיוני, שזה מפחיד, שזה הזוי, זה נורא. אני לא יכולה עם שנאה או עם כעס על האויב או נקמה גזענית או שום דבר כזה. זה לא חדש, שאנשים הורגים אחד את השני, זה תמיד וכל הזמן ובכל מקום. ועכשיו זה בבית שלי, וזה בעם שלי, שמעולם לא השתמשתי במילים האלה, העם שלי, אבל אני מרגישה את זה עכשיו,, מרגישה את זה בכל השנים שתמיד ניסו לרצוח אותנו, אני מרגישה את זה בדם היהודי שלי, אלוהים ישמור בחיים לא אמרתי את המילים האלה אבל עכשיו אני מרגישה את זה. כי זה הבית שלי וזה האנשים שלי. בלי פוליטיקה ובלי חרטא ובלי עם נבחר וכל השיט. זה פשוט הבית והמשפחה והאנשים שלי. וזה כואב כשזה בבית. וזה כואב לי גם על הילדים שם ועל האנשים וזה כואב לי על כל האנשים שחווים כל כך הרבה כאב ופחד ושכול וזעם. ואני לא מבינה את זה. יש מספיק לכולם. יש מספיק אדמה ואוכל ומים ואהבה לכולם. למה אנחנו הורגים אחד את השני? למה אנחנו נלחמים זה בזה? למה כל הכאב הזה, למה כל כך הרבה כאב, לכל אורך האנושות, למה? אני לא מבינה את זה. אני לא מצליחה להבין את זה, אלוהים. אני פשוט לא מבינה, אלוהים. למה אנחנו עושים את זה לעצמנו. לבשר מבשרנו, אין הבדל בין הבשר שלי לבשר של כל אדם אחר בעולם הזה, למה אנחנו לא מצליחים להבין את זה?
לא דיברתי עם אלוהים מאז שכל זה התחיל. לא דיברתי איתם הרבה זמן. אני לא יודעת מה להגיד. לכעוס עליהם? להתפלל? לשאול למה? לכאוב? מה אומרים לאלוהים ברגעים האלה, מה אומרים לאלוהים בימים שיש תינוקות וילדים חטופים? מה אומרים לאלוהים? מה מבקשים מאלוהים? כועסים על אלוהים? אני לא יודעת. המציאות הזאת היא כמו סיוט, ואנחנו כבר ארבעה שבועות, אלוהים. לפני ארבעה שבועות ישבתי איפה שאני יושבת עכשיו, בעבודה, זה היה לפני כל זה. לפני שכל זה קרה. היום הדאגות של אז נראות כל כך שוליות. זה לא מפריע לי להיות עם חרדה היום על דברים שוליים אחרים.
אני כואבת. אני לא מצליחה לכעוס, קשה לי לנשום בימים האלה, קשה לנשום עמוק. הגב שלי מפורק. אני עם הפרצוף בתוך הטלפון כל רגע שאני לבד. לא מצליחה להתחבר לגוף, לעצמי, בקושי כותבת במחברת. לא מצליחה לבכות. למרות שלכתוב פה עכשיו עזר לי לבכות. קשה לי לגעת בדברים, קשה לי נורא לגעת בדברים. אני מקנאה במי שאומרת שהיא בכתה שבועות. אבל אצלי תמיד דברים מגיעים בדיליי, קודם יש ניתוק, ואחר כך הנהרות.