אני עצובה כי זה ביטוי בקטן למשהו שאני עד עכשיו ממש השתדלתי לא לעשות, והוא "לא חשוב אני לא צריכה אותך אני אסתדר לבד".
זה מרגיש מטומטם לכתוב פה כי זה לא שיש לי צורך להסביר למישהו כאן מה קרה אבל אולי זה יהיה טוב בשבילי להסביר מה קרה.
היינו בבוקר מוזר, היא הופעלה ואני הופעלתי, ואז בעודנו מתכוננות ללכת ולהיפרד לכמה ימים אמרתי שחשבתי לקחת מהמרק שהיא הכינה אתמול. מרק עוף שהיא הכינה כי הייתי חולה, ואני עדיין סוחבת חולי. והיא אמרה בסדר, אבל אחר כך אמרה שזה טירגר אצלה משהו, כי יש לה כל מיני עניינים עם אוכל ועם לתת, ועם להאכיל אנשים. ואז כבר כשהייתי צריכה לצאת נזכרתי שלא הכנתי קופסה עם מרק והייתי צריכה כבר לצאת לאוטובוס, שתכלס יכולתי רגע להכין ולצאת עוד כמה דק, אבל כל הסיטואציה גרמה לי להרגיש ככ לא בנוח.
וזה מרגיש כמו הדברים האלה של "לא רוצה לא צריך לא חשוב אני לא צריכה אותך", שאני לרוב לא פועלת על פיהם, אבל עכשיו כן עם הלקחת את המרק הזה. וזה עושה אותי עצובה כי אני יודעת שכשהיא לא במקום מופעל היא הייתה שמחה שאני אקח ולהאכיל אותי. וכשהייתי מקודם בפגישה עם הפסיכולוגית היא שאלה אם לקחתי מהמרק ושהיא מקווה שלקחתי, ואמרתי שלא הספקתי, וגם שהרגשתי קצת לא בנוח, והיא התנצלה. ואני לא מבינה למה זה עושה אותי ממש עצובה. אולי כי אני עדיין מותשת מהחולי ומותשת מהפסיכולוגית ואין לי כוח בכלל לבשל ואין לי שום אוכל מוכן ויכולתי עכשיו לאכול את המרק הזה. ואולי בגלל כל השנה האחרונה וכמה שהייתי חולה ובדברים רפואיים קשים והייתי צריכה לעבור את זה לבד בלי אף אחד שידאג לי ולפעמים בלי לאכול כי לא הצלחתי לבקש עזרה.
כתבתי לה עכשיו אם היא יכולה לדבר תכף, במקום להישאר עם הרגשות שלי לבד ולבלוע אותם. לא יודעת. פתאום אני ממש עצובה. וזה לא מרגיש רק קשור לזה. הפגישה עם הפסיכו הייתה קשה ומדכאת, הלכתי ונכביתי עוד ועוד ככל שהיא התקדמה ואני עדיין כבויה מאז. הבנות על החיים שלי ועל הקשיים שלי שלא קשורים אליה. לא יודעת. לא יודעת מה לעשות עכשיו עם הזמן שלי. ממש הייתי רוצה עכשיו את המרק וזה עושה לי לבכות.