מעניין שאחרי כל כך הרבה ימים של להיות ביחד ויחסית בטוב, זאת אומרת שהיא יחסית רגועה, אני פתאום מרגישה איזה צורך במרחק. ידעתי שמשהו בלטפל בה כשזה דוחק ביכולת הכלה שלי יהיה בעייתי. עשוי להיות בעייתי.
לא קל להיות עם בת הזוג שלי. זה מה שהיא חושבת על עצמה ולפעמים אני חושבת את זה עליה. היום ביליתי את היום עם חברה שגרה רחוק, טיילנו בגשם ואכלנו אוכל טעים והיה כיף. סיפרתי לה קצת על הילדות של בת הזוג שלי, על ההזנחה הקשה שהיא עברה בילדות, הדברים שהובילו אותה להיות אדם מאד מאד סוליסטי. ואז דברים שסיפרתי לה על הקשר התחברו לה. הייתי אמורה לבוא לישון אצלה בערב, והיא כתבה לי שהיא והשותף שלה חשבו ללכת לסרט בלילה. זה קצת העליב אותי, האופן שבו היא אמרה שהם חשבו ללכת לסרט, בלי לשאול אותי מה דעתי או לייצר שם איזושהי הזמנה. אמרתי את זה לחברה והיא אמרה שאני צריכה להבין שהדברים האלה לא אישיים כלפיי, שזה דברים מאד עתיקים בה, שההתנהלות שלה היא לבד בעולם, שהיא לא יודעת איך לקחת בחשבון אנשים אחרים. זה נכון. ובכלל אני לא רציתי לבלות ביחד הערב, אבל אני נעלבתי שהיא לא הזמינה אותי. טוב, זה לא סותר.
אין בי ממש בהלה כלפי זה שאני מרגישה ריחוק. אולי קצת. מחר היא באה לארוחת ערב אצל אמא שלי, היא תפגוש אותה בפעם הראשונה. כמעט ארבעה חודשים אנחנו ביחד. היא שמעה עליה הרבה דברים, בעיקר דברים לא טובים. גם אני אפגוש את אמא שלה לראשונה עוד כמה שבועות, היא גרה בחול ותבוא לביקור בארץ. מעניין איך יהיה מחר.
עכשיו אני עייפה. אני כבר לא כותבת פה כל כך, בטח שלא תובנות על עצמי, על התהליכים שלי. אני חושבת שמאד התעייפתי מזה. אני חושבת שאני כבר לא חווה הרבה תובנות, או לא עוצרת להתעכב עליהם, לרשום בתודעה שלי. אני עייפה. אני מותשת. לפחות יש לי קצת חופש, ואני מצליחה קצת להתמסר אליו, אפילו שהשבוע הזה היה בעיקר חולי וגם לטפל במאמי החולה. אני מנסה לזכור שזה לא שהיא בנאדם קשה להיות איתו, אבל יש הרבה דפוסים שהשתרשו חזק והם דורשים.. משהו. לא יודעת. אני עייפה.
רציתי לומר עוד משהו ושכחתי. מילא.