בסוף יש דברים שהם תחושה, אפשר לפרק ולנתח התרחשויות והתנהגויות אבל בסוף יש דברים שהם תחושה, איך שאדם גורם לך להרגיש. אבל הנה אני מנסה לנתח. בשישי ביקשתי שתהיה איתי ואספר לה על הסדנה, התיישבנו, הייתי קצת בלחץ, אמרתי שאני צריכה רגע לקרוא את הדפים שלי, היא ישר קפצה ואמרה אולי אני אלך לנגן על גיטרה בינתיים. על פניו סיטואציה סבבה, בפועל היא הלחיצה אותי ולא הצלחתי לקרוא, מה שהתווסף לתחושה שיש לי בזמן האחרון שמה שאני עושה לא מעניין אותה, ועדיין לא חלקתי איתה אותה. אמרתי לה שתלך כי אני לא מצליחה להתרכז כשהיא יושבת לידי חסרת סבלנות. חברה עברה ליד וסיפרתי לה בסוף, עברתי חלק חלק, והיא הייתה ממש תומכת והרימה לי. זה לא ממש הוייבים שאני מקבלת ממנה, של הרמות ופרגונים. יכאב לה אם אני אגיד לה את זה. אני חושבת ששוב ושוב אני מגלה את המקומות שאנחנו לא מתאימות בהם. אולי אני לא צריכה לבוא אליה לתמיכה, אני צריכה מקורות אחרים.
מהבוקר אני מרגישה אותה מרוחקת. התעוררה להודעות ממני על טילים מאיראן שהקפיצו אותי למקלט ב2 בלילה ולא היו לה ממש דברים אמפתיים להגיד. כבר ידעתי שמשהו off. אמרתי לה עכשיו שאני מרגישה אותה מרוחקת וזה מפעיל בי את הדפוס החרדתי, וגם שנהייתה לי איזו מחשבה שאין לה כוח אלי כשאני חולה. היא נעלבה וזה הקפיץ אותה. מה שגורם לי ישר לחפש בראש רגעים שהיא תמכה בי בחולי בסופש ורגעים שמצדיקים את התחושה שלי. הרגע שהיא באה אלי ואמרה מסכנה שלי את לא מרגישה טוב, אחרי שכבר שעות לא הרגשתי טוב. ואז כל ליטוף או יד שהיא שמה עלי גרמה לי להרגיש כמה אני צמאה למגע ואמפתיה.
אנחנו נכנסות ללופ כזה של היא מתרחקת אני מתרחקת. כנראה שאני הייתי הראשונה שהתרחקה אגב. עוד לפני הסופש, כשהיא אמרה שאולי היא לא תבוא לסדנה, ואז היו דברים שהצטרפו לזה. הדבר הראשון שחשבתי עליו בלילה זה אם היא בסדר ואיך נהיה ביחד עכשיו כשאנחנו גרות רחוק. היא לא דיברה על זה לרגע. אני יודעת שזה בגלל שהיא עכשיו לא מווסתת כמו שהיא נוהגת לומר. בא לי שפשוט לא יהיה לי אכפת. אני כל כך לא אוהבת את איך שהזוגיות הזאת נראית. אני לא אוהבת את הצדדים שהיא מוציאה ממני. אני לא אוהבת את האדם הזה שאני בתוכה. מצמצמת אותי כל כך הרבה מהזמן לגוש חרדות ותחושות קטנות ומרירות. אני לא יודעת איך להפסיק להיות האדם הזה.
