מצב שהמוח שלי לא יכול לעבוד יותר מרוב בלאגן ומחשבות סותרות
אני לא יודעת מה אני מרגישה בכלל ובטח לא מה אני צריכה
הגעתי למצב שאני מרגישה כמו מפלצת של צרכים ואני רק דורשת ממנה עוד ועוד ועוד ולא נותנת לה כלום. לא יודעת אפילו מה אני נותנת לה עכשיו. בעצם מלא תחושות שלא סיפרתי לה עליהן שהולכות ומצטברות, החל משבוע שעבר שהיא אמרה שהיא לא רוצה לבוא לסדנה, ודברים שהולכים ונגררים ומצטברים, משני הצדדים. היא רוצה לקבוע לטיסה להורים שלה לארה"ב, פתאום זה נהיה משהו שאני לא ממש רוצה לדבר עליו. חברה שלה הזמינה אותה לבוא לעבוד אצלה עם עוד חברה, היא עכשיו שם ויצאה לקנות להם אוכל ויין לארוחת ערב. יש בי אפס פרגון וזה רק מפעיל אותי. נמאס לי להיות האדם הזה. גם נמאס לי לכתוב על זה פה, אני כותבת על זה פה כי אין לי מקום אחר לכתוב את זה או להתלונן על זה ככ הרבה. אני מבינה שהרבה ממה שקורה הוא בראש שלי, שהיא לא באמת מרגישה כל מיני תחושות שאני חושבת שהיא מרגישה, אבל זה לא משנה, כי ככה היא גורמת לי להרגיש. לא יודעת. אין לי כוח. אין לי כוח לזה שהיא לא תעשה שום צעד של לנסות להתקרב אלי, ואם אני ארצה אני אצטרך להתקרב. המחשבה שעכשיו צצה כל פעם בעקבות הדברים האלה הקשים זה שהיא מתאימה בתור זוגיות משנית. פחות לחץ, פחות מחויבות, פחות רצונות וציפיות ממנה.
עשיתי שנצ ואני מרגישה קצת יותר טוב, אני אראה סדרה לנסות לפנות את הראש ואז אנסה לעבוד על דברים ללימודים. הכל מלחיץ אותי, אינטראקציה עם שותפות, לדבר עם אנשים מהבצפר על חזרות. בא לי להיסגר בחדר שלי ושאף אחד לא ידבר איתי אף פעם. צריכה לעשות נשימות אומשו? אולי