פגישה עם הפסיכולוגית שהפעילה בי הכל
יצאתי כועסת עצובה מתוסכלת ממנה
ועכשיו אני עצבנית
אין לי מושג מה אני מרגישה אפילו או מה אני רוצה, אין לי שמץ של מושג
הפסיכולוגית אמרה שנשמע שכל פעם שאני מבטאת איזה צורך או רצון ממנה, באופן לא מודע היא שמה לו ברקס ישר. כל פעם שיש משהו שקשור להיותנו זוג, היא שמה שם ברקס.
אמרתי לה שאני חומת בטון עכשיו וזה נעים לי. שאני לא רוצה יותר להצטרך שום דבר ממנה, לא רוצה לבקש ממנה כלום, לא רוצה כלום.
הפסיכולוגית העלתה שאלה שאני גם חשבתי עליה לאחרונה, והיא - למה היא רוצה להיות בת הזוג שלי? למה היא רוצה להיות איתי בזוגיות? כי אנחנו יכולות שיהיו לנו את השיחות המפוצצות שלנו, יכולות להיפגש מדי פעם, יכולות אפילו לעשות את הסקס המעיף והעמוק שלנו. אבל למה זוגיות? מה היא רוצה מהביחד הזה?
חלמתי עליה בלילה איזה 3 חלומות שונים שאני כועסת עליה, באחד מהם עשיתי טונות של קוק ועברתי בין מסיבות וגררתי אותה איתי והיא לא הייתה מרוצה. אני חושבת שהמוח שלי עשה החלפה בינינו בחלום. אמרתי לפסיכולוגית שנמאס לי להיות אמא שלה, אלוהים כמה שנמאס לי. שהיא כל הזמן מצפה שאני אכעס עליה. יותר מאכעס, היא כל הזמן מצפה שאני אעניש אותה. ואז היא כל הזמן עושה דברים שברור שיבאסו או יעצבנו כל בנאדם שפוי בדעתו. ואני מרגישה שיש לי ציפיות מוגזמות ממנה, ושאני רק דורשת ממנה, כאילו נהייתה איזו דינמיקה כזאת שהפכתי למפלצת של צרכים, כאילו אני היחידה כאן שיש לה איזשהו צורך ואני רק צריכה עוד ועוד ועוד ממנה. והיא לא צריכה ממני כלום, היא רק עובר אורח תמים שרוצה לחיות את חייו בשקט.
היום אני מרגישה שהיא הוציאה אותי מדעתי. הפסיכולוגית אמרה שאני כל הזמן נשאבת לתוך הדפוס הזה, כל הזמן הכל ביחס אליה. שאני צריכה כמה שיותר לחזור אלי, לשאול מה אני רוצה, ואז לבקש אותו, או לעשות אותו, או לשחרר. אבל כל הזמן לחזור אלי.
ואני מרגישה כאלה חומות מולה. את חומת סין הרמתי. כתבתי לה עכשיו שהיה לי יום פאקינג ארוך והיא כתבה לי תנוחי מאמי שלי, וזה ריכך בי משהו, או עמד לרכך בי משהו, ואני הודפת. אני בולמת. לא רוצה להתרכך אליה. לא רוצה לרצות ממנה. לא רוצה שתיתן לי כלום. רוצה משק אוטרקי, אני יודעת להיות משק אוטרקי. זה לא שבא לי להיות חמות בטון עכשיו, אבל אני לא יודעת מה לעשות. עכשיו פתאום עצוב לי, פתאום אני מתגעגעת אליה, פתאום בא לי לדבר איתה. לא יודעת מה יש לי להגיד לה בכלל. סתם בא לי לדבר. אני עצובה לפתע.
הפסיכולוגית אמרה שלא סתם אני כאן ומתעקשת, שאם לא היה כאן פוטנציאל לדברים שאני מחפשת מזמן לא הייתי שם. הבית שאני מחפשת. שיש דברים יפים ועמוקים וטובים בקשר שלנו. והשאלה מה פוטנציאל השינוי והצמיחה, הספקטרום האפשרי, או משהו כזה. אין לי כוח להמשיך לחפור באנליזה, יש עוד דברים שהיא אמרה שאני יכולה לנסות לסחוט מהמוח שלי אבל אין לי כוח. אין לי כוח גם להדוף כל כך, זה יותר מדי אנרגיות.
מעניין איך מלהיות ממש עצבנית פתאום נהייתי עצובה תוך כדי הכתיבה, ואני קצת פחות מחזיקה והודפת.
אולי אני צריכה לנשום ולסמוך על זה שהדברים יתגלו ויקרו גם בלי שאלחץ עליהם.