עשיתי שנצ והגוף היה מתוח ולא נרדם, ונזכרתי בה בצימר כשהייתי עמוק בתוך הטוסיק שלה ואיך היא שיחררה אלי והרפתה כמו שאף פעם לא שחררה. והראש שלה נח עלי וקולות של עונג ופליאה יצאו ממנה. והגוף שלי נרגע. ונזכרתי שהחזיקה אותי אחרי שהשתינה עלי, למרות שלא רציתי להיזכר בזה, בגלל שזה היה כל כך קרוב, וחשוף, ואני פגועה עדיין, וכועסת. כל הזמן פגועה וכועסת.
היא כתבה לי שהיא סיפרה לחבר שלה שהגיע מביקור מחול, על איך הכרנו ועל סיפור האהבה שלנו, וזה היה נחמד להיזכר. אני שמעתי בעיקר שהיא נפגשה איתו ולא סיפרה לי למרות שזה היה ביג דיל, ושהיא לא סיפרה לי שום דבר על המיליון תוכניות שלה היום, ואיך נעים לה כשאני לא כותבת לה הודעות כי יש לה שקט ממני. ואני לא מצליחה להוריד את המשקפיים שלא אכפת לה ממנה ושהיא פרטנרית גרועה ולא יודעת להיות בזוג. ואני כותבת את זה וזה גורם לי לכעוס עוד יותר. אז אני לא שולחת לה הודעות ואני קובעת תוכניות שלא קשורות אליה. אבל כן, זה עדיין ביחס אליה, וכן, אני רוצה שהיא תשים לב ותעשה צעד אלי, נמאס לי כל כך להיות היחידה שעושה צעדים לקראת, תמיד הראשונה שצריכה לצאת מעצמה, ולפעמים היחידה במשך המון זמן. לא רוצה. אז אני לא רוצה לכתוב לה שחשבתי על כשהייתי בתוך התחת שלה ושזה הרפה אותי.
יש לי ערב לבד עם עצמי, ואני מסרבת שהוא יהיה עצוב. ימי שישי הם הימים הכי מטרגרים שלי, משפחה לא מתפקדת, ערגה לבית, שנים של עצב תהומי בימי שישי בערב. נזכרת עכשיו שהיא אמרה לי שנטשתי אותה השבוע כשהיא הייתה בקושי ונטשתי אותה בליל הסדר. אלוהים כמות הפעמים שאת נטשת אותי והשארת אותי להרגיש לבד. ליטרלי נזכרתי כבר מהשבוע הראשון שהתחלנו לצאת איך דאגת לבסס את הלבדיות שלך, שבועיים אנחנו עושות וידיאו כל יום שמונה שעות כי נתקעת בלונדון ורק מפנטזות על להיות אחת עם השנייה, ואז את נוחתת בארץ וקובעת כל יום תוכניות עם חברות ולא חושבת עלי. היא קראה לזה "אימפולסים לבסס את העצמאות שלה", שזו דרך טובה לנסח את זה. אני כותבת פה ורק מרגישה עוד עצבים בגוף.
אולי אני אלך למסיבה עם עצמי היום, מצאתי משהו של הומואים שהייתי יוצאת אליו המון בתקופת הצבא. אני אצל אמא ולא הבאתי בגדים מתאימים, אז מדדתי בגדים ישנים שגם לא עלו עלי מתקופת הצבא בערך וגיליתי שממש ירדתי במשקל. הלם. כאילו נראה לי שממש ירדתי במשקל מאז המלחמה, אולי עוד קצת מלפני זה התחיל, אני את הדיכאון שלי לוקחת עם טילים ובלי טילים, הכל הולך. קיצר. אני עובדת מחר בבוקר וישלי דברים ללימודים שתכננתי לסיים בעבודה, אבל אם אני אעבוד עליהם עכשיו ואז לא אצא עד מאוחר ויהיה לי עוד זמן לעבוד עליהם מחר בעבודה נראה לי שיהיה בסדר. מזמן לא יצאתי למסיבה לבד וזה משהו שאני אוהבת. אני קצת חוששת מללכת למסיבה של הומואים עם מיליון פוזה לבד, וגם להתלבש כוסית כי מזמן לא התלבשתי כוסית, אבל נראה לי שיהיה בסדר. יש לי רצון להשאיר את הטלפון באוטו כדי לא להצטרך לקחת תיק אבל פוחדת שיקרה לי משהו ולא יהיה לי עם מי לדבר. וגם לא לדעת מה השעה לול. אני חושבת לעטות על עצמי באד ביץ' וייבז, או פשוט אני בטוחה בעצמי וכולם על הזין שלי וייבז, וללכת לרקוד. ברגע שאני אהיה בתוך המועדון שאר האנשים פחות ישנו, אני יודעת ליהנות מלרקוד לבד עם עצמי, אני אוהבת את זה. גם נזכרתי שבעצם לרקוד ולהיות שווה ולפלרטט זה משהו שגורם לי להרגיש בחיים, וגם מבסס את העצמאות שלי. לא שיהיה לי עם מי לפלרטט במסיבה של הומואים, וגם סגרנו את הקשר שלנו אז אני במילא לא יכולה לעשות עם זה משהו, לא שאני צריכה לעשות עם זה משהו בשביל להיטען מלפלרטט.
האם אני רוצה שהיא תדע שאני הולכת כוסית למסיבה בלעדיה ושמה עליה זין? כן. האם אני נשרפת שהיא הולכת לעשות ארוחת שישי עם חברים שלה ושוב!!! לא!!! הזמינה!!! אותי!!! ? כן. האם אני מרגישה חראית על שני הדברים האלה? כן. האם אני מצליחה לשחרר משהו? לא, אני לא, אני לא מצליחה. אולי לפרוק את אנרגיות הזעם לתוך היצירה שלי יעזור, ואולי גם לצאת לרקוד. כשמדדתי את הבגדים הייתי שווה בטירוף. בכלל אני מהממת ברמות היום ותמיד, ואני מבייצת, אז אני אקסטרה כוסית. באמת חבל שאני לא יכולה להתמזמז עם אף אחד הערב, שמישהי תתפוס לי את הציצי ותדחוף לי אצבע. מתי פעם אחרונה מישהי דחפה לי אצבע לכוס? לא יודעת לעזאזל.