אולי זה עוד יקרה, אולי היא עוד תלמד להיות שם כשקשה, אולי יהיה לה פחות ופחות קשה להיות שם, באופן שאני צריכה
אבל קראתי פוסט של מישהי על הגבר שלה, שהוא נותן לה גב, וערגתי לזה
לפניה, אני הייתי האדם הכי סוליסטי במערכות יחסים שהכרתי. אמרתי לפסיכולוגית שאני חושבת על הזוגיות הקודמת, איך הרגשתי בטוחה שם, היא תמיד גרמה לי להרגיש אהובה ורצויה ושיש לי מקום. הפסיכו אמרה כן, אבל, זה היה כל עוד הייתם בגבולות מה שגרם לה להרגיש בטוחה. כשאת כבר הרגשת שאת לא רוצה להתחם ככה, נניח עם הפולי, היא כבר לא יכלה להכיל את זה, לקבל אותך. נשארנו בגבולות הגזרה של מה שהיה לה נוח (כמובן שכל הזמן אתגרתי אותה עם הרצון בפולי ולא עשינו וזה לא היה קל, אבל לא יצאנו משם באמת). עם הבת זוג עכשיו, הפסיכו אמרה, אתן מנסות לבדוק מה קורה כשאתן חוצות את גבולות הנוחות, כשאתן נמצאות איפה שקשה לכן. היא אמרה שאף פעם לא היה לי את השאלה הזאת בקשר על האם אני יכולה לסמוך עליה שתהיה שם, כי אף פעם לא הלכתי למקומות שאתגרו את זה, שגרמו לי להרגיש את חרדת הנטישה שלי. ועכשיו פתאום אני מגלה אותה וכמה היא אימתנית וגדולה.
בכל מקרה. הייתי רוצה להרגיש גב. בשביל אדם שמרגיש לבד בעולם, ועוד יותר ב3 השנים האחרונות, כמה לבד אני מרגישה בעולם, להיות בזוגיות שלא גורמת לי להרגיש ככה זה כואב ומחדד את תחושת הלבד. אני חושבת שהסיבה שאני עוד כאן זה כי אני מזהה שהדברים יכולים להיות אחרת, ודורשים זמן. הסיבה שאנחנו מחוץ לגבולות הנוחות שלה היא כי קשה הוא מחוץ לגבולות הנוחות שלה, כל מערכת יחסים הייתה לה קשה, היא לא למדה איך להיות ביחסים. היא אומרת שלפעמים היא מרגישה כמו יחד שגידלו אותו הזאבים ואז צריך להצטרף לציוויליזציה וללמוד איך לתפקד בה. זה נכון. היא לימדה את עצמה לשטוף ידיים לפני האוכל, לצחצח שיניים, לאכול ירקות, ללכת לרופא. איך לקנח את האף. לפני שנתיים היא למדה איך לקנח את האף, בגיל 28. זה עצוב. אני מבינה שנדרשת ממני יותר סבלנות. ואולי גם להתמשאב ממקומות אחרים. נניח אתמול ביליתי את היום בחיפה עם חברה שאנחנו מתקרבות והיה לי ממש כיף ותומך ומטעין. כאלה דברים. ליצור לעצמי גב שמורכב מכל מיני חלקים ואנשים.