הבתזוג שלי שלחה לי צילום מסך מחברה שלה שהייתה בחתונה אתמול, היא כתבה שאני מדהימה ושגם הבן זוג שלה הסכים שיש לי great vibe. הדבר הקטן הזה מאישה זרה שהיא חברה של הבתזוג שלי כל כך נגע בי.
הייתה לי פגישת הנחיה טובה עם המורה שלי עכשיו. היא אמרה לי בגדול תפסיקי להלחיץ את עצמך וללחוץ על עצמך להתאים לתבניות ותנסי לראות מה יקרה אם תתני לעצמך להיות הכי מי שאת, אם תתני לעצמך לגדול למקסימום של הממדים שלך. ושיש לי כבר הרבה דברים שהם אמת בעבודה שלי ושיש לי צרות של עשירים. למצוא את ההנאה שלי, איפה שההנאה שלי מהדבר שם החשמל, שם העבודה. וזה נכון, זה נכון, אני יודעת שהיא צודקת. זה גם הרגיע אותי קצת. זה פשוט מלחיץ לראות את כולם עושים סביבי מופעים מסוג מסוים ואז פתאום לעשות משהו מאד אחר. היא אמרה, ככה נוצרת אמנות חדשה, את לא רוצה לעשות משהו שכולם כבר עשו. וזה קטע, כי אני מחפשת את הדבר הזה שאני עושה, מחפשת לראות אותו, ואני לא מוצאת כמוהו, אני רוצה לצרוך אותו ולקבח השראה אבל אני לא מוצאת כמוהו. והנה איכשהו בלי ללמוד מוסיקה או קול יצא לי עבודה קולית מוזיקלית. אמרתי לה שעכשיו החשק שלי הוא ללמוד תאוריה של מוזיקה, והיא אמרה נכון את באמת תמיד צריכה ללמוד את הדבר מההתחלה התחלה שלו ולצמוח לאט לאט ואז יום אחד אולי תגיעי להוליווד. זה היה מצחיק. מצחיק שהיא יודעת את זה עלי. זה נכון, גם הבתזוג שלי ככה, נראה לי זה הקונטרול פריקיות, אנחנו צריכות לדעת דבר על בוריו כדי להיות במקום שיכול להיראות ולצאת לעולם.
זה היה יפה שהיא אמרה שלקחתי על עצמי משימה שמתאימה למידותיי. לראשונה אני מתמודדת עם במה וחלל שמאכלסים אותו עוד אנשים, והיא אמרה שאני יודעת את המידות שלי. יש בזה צניעות. זה יפה. הפחד שלי הוא שאני מוותרת לעצמי, והיא אמרה שזו לא השפה, שאני צריכה להיות איפה שיש חשמל, ולעשות את מה שהעבודה מבקשת. שהיא יודעת שאני אצליח להתמודד עכשיו עם כיאוגרפייה של הגוף אבל נראה שהעניין שלי לא שם. זה נכון. העניין שלי הוא בקולות ובטקסטים. אז היא אמרה - תעשו את העבודה בחושך, תלכי הלוך ושוב בחלל ותגידי הבשר האישה הבשר האישה הבשר האישה. זה ייצור גוף, זה ייצור צורות בחלל. האמת, מרגש אותי לראות דברים שהעסיקו אותי כל כך הרבה בשנתיים האחרונות ולא ידעתי איך להביא לידי ביטוי בעולם הגשמי, פתאום מתגלמים בחומרים שלי. הוירבציות, הקולות, החללים הריקים.
מה אני רוצה לומר. רועש לי בראש מאד. בשבועות האחרונים הכל עושה לי חרדה ובא לי להרוג את עצמי כל הזמן ואני כל הזמן שונאת את עצמי ואז את השאר. בטח קשה להיות בזוגיות איתי, ובטח שהמחשבה הזאת לא מועילה לאף אחד. הכנסתי את עצמי לכל כך הרבה חרדה סביב העבודה הזאת שאני כבר לא בטוחה איפה ההנאה שלי. אבל מדי פעם היא עולה, נניח לשבת מול אבלטון, להקליט את עצמי עושה טקסטים ולשחק איתם. אולי באמת יש משהו טוב בזה שלא יראו אותי, אני כל כך רוצה שיביטו בי מאז שהתחילה המלחמה. אל תסתכלו עלי, אבל אפשר להקשיב לקול שלי, יש לו משהו חשוב יותר לומר. התחלתי עכשיו ספר של נזירה נוצרית, תרזה מאבילה נדמה לי, הטירה הפנימית. אני מתגעגעת לרוחניות בחיים שלי, אין לי בכלל. העבודה הזאת די רוחנית בשבילי. אני אומרת עליה כל מיני דברים ואז אני תוהה אם בכלל מרגישים אותם. אבל אני יודעת שכן, שאנשים אמרו. יש לי צורך שיעברו איתי דבר דבר ויגידו לי ממה הם מתרגשים. מה מרגש פה, שמישהו יסביר לי. כמו הצורך שלי שיגידו לי עלי דברים טובים, תראו לי איפה הם, שאדע, שאביט, שאאמין. לראות זה להאמין. אז מה זה לשמוע?