הייתה תקופה נחמדה שהצלחתי לקום בבוקר לעשות יוגה, לעשות נשימות, להמהם. עדיין אני מתעוררת ולא מצליחה להזיז את הגוף מהמיטה עד שצריך לצאת. ועדיין אני מתעוררת שלוש שעות לפני, כאילו באמת אעשה משהו. נראה שהדרכים שניסיתי תמיד לא עובדות. הן אף פעם לא עבדו, רק לפעמים הרודנות עבדה מספיק טוב בשביל להחזיק לתקופה. עכשיו כבר כמה שבועות שאין הרבה רצפה לדרוך עליה בחדר שלי. אני יודעת שאין מה להלחם בי, אבל אני גם לא יודעת איך אחרת. מרגישה את הגוף משותק מחרדה. יש דברים מעטים שעושים לי נעים - רגעים מסוימים שאני עובדת על המופע שלי, בעיקר כותבת טקסטים חדשים או עורכת. זהו נראה לי. אני תקועה בתוך הראש של עצמי ולא מצליחה לצאת מפה. לא מצליחה להזיז את הגוף. קשה לי ואני לא יודעת איך לעזור לעצמי, או למי לפנות לעזרה. יש לי פסיכולוגית היום אבל אני כבר לא מרגישה שהיא עוזרת לי, בטח שלא עם החרדה. אני לא באמת רוצה למות, או לברוח, אני פשוט רוצה שיהיה פחות קשה. בתוך הראש ובתוך הגוף שלי.
היופי הוא שזה מרגיש כמו אשמתי כשאני הולכת ונבלעת עוד יותר בתוך הבור. כי יכולתי לעשות יוגה, מדיטציה, לצאת מהבית, אבל אני לא עושה את זה ואז כבר אני לא מצליחה. התחושה שזאת אשמתי שאני לא מצליחה לעשות לעצמי טוב. זה רע.
