היה לי די סופ"ש מהגיהינום. קשה כבר להגיד את זה בגלל שיש כל כך הרבה רע כבר הרבה זמן. בשלב מסוים כשהתייפחתי התחלתי ללטף את עצמי, כבר לא ניסיתי לבקש ממנה, הייתי צריכה את עצמי. רציתי את אמא שלי. פתחנו את היום בבוקר בבכי שוב וייאוש מוחלט, אז במקום לצאת מוקדם הביתה ביטלתי את כל התוכניות שלי היום ונשארתי. עכשיו אני עוזבת את תל אביב ועל רכבת בדרך הביתה. יש לי קצת אוויר מאז שיצאתי ממנה, כבר הרגשתי שזה יותר מדי לי, שאני צריכה להיות לבד. הצלחנו למצוא איזו דרך אחת לשנייה אחרי שהחלטתי להישאר, אפילו הייתה בינינו קצת מיניות, שאני חושבת שבעצם הייתה לי יותר מדי. היא הייתה מוזרה, כאילו יש בינינו איזה מרווח למרות שהגופים שלנו צמודים, כאילו אני לא זוכרת איך מותר לנשק אותה. מחר היא טסה לשבוע לברלין, אני שמחה האמת. השבוע הזה יחסית פנוי, השבוע היחסית פנוי האחרון שלי עד סוף החודש. המופע סוף שנה שלי עולה עוד כמה שבועות, ואנחנו בישורת האחרונה.
יש בי עכשיו איזו מובסות ועייפות, אבל גם רצון לעשות לעצמי טוב השבוע. אולי אני אחדש את המנוי שלי לסינמטק ואלך לסרט. אולי אלך לאכול תותים. אפגש עם חברה. ברביעי אני והשותפות הולכות בערב למופע מחול בתל אביב, ואז בחמישי לאחת מהן יש יומולדת ונעשה מדורה. ובשישי אני אפילו לא עובדת. בשבת כן. בא לי לעשות לעצמי נעים ואני עדיין לא בטוחה איך. אולי אני אעשה היום אמבטיה. יש בי חרדה על הדברים שלא עשיתי היום אבל נראה לי שזה יהיה בסדר. כל דבר בעת הנכונה לו, אולי אקום מוקדם או אולי יהיה לי חשק לעבוד על דברים היום בלילה בגלל שגם שתיתי קולה. כשהיינו ממש בקשה בשישי הצעתי שאולי לא נדבר כשהיא תהיה בברלין, ניקח קצת הפסקה אחת מהשנייה. אני לא יודעת אם זה באמת מה שאני רוצה. אני יודעת שאני נורא רוצה לא להתעסק בה ולא לחשוב עליה. כל הסיפור של ברלין מפעיל אותי, אני לא יודעת למה. גם כשהיא שאלה אותי אם אני רוצה שנטוס בסוף בקיץ או לא כי חברה שלה הציעה לה לטוס והיא לא הייתה רוצה שזה יתנגש. כל פעם שהיא עושה דברים בלעדיי אני מופעלת. אני יודעת שזה בגלל שאין לי ביטחון, הקשר הזה לא נותן לי ביטחון, זה לא שאני סתם משוגעת. יש בי מחשבות על האם לפתוח את הקשר היה עוזר לי, פחות להתעסק בה, פחות לצפות ממנה, פחות להצטרך ממנה. ברור לי שגם אם כן זה לא יכול להיות עכשיו ברגע הזה, אני צריכה למצוא שוב את הסנטר ואת האיזון שלי, כי הוא לא קיים כרגע.
בא לי ללטף את עצמי ולחבק את עצמי ולהגיד לעצמי שאני אוהבת אותי. אני מרגישה שאני האדם היחיד עכשיו שיכול לא לפגוע בי, שאני לא יודעת אם זה סטנדרט בקנטים או שאני עולה איזו מדרגה ביכולת שלי להיות עם עצמי. באופן פרדוקסלי העובדה שהידיים שלי נשלחות אוטומטית לעור שלי להכאיב דווקא מבהיר לי שאני לא רוצה לפגוע בעצמי. מנסה לזכור שמחר יום חדש. אני מתגעגעת לעצמי מאד. מתגעגעת ללהרגיש אהובה, שיש לי מקום בעולם, או אצל מישהו. אני מרגישה מפורקת לגמרי, צל של אדם. אני חושבת שזה פלא ונס שהצלחתי להעמיד מופע בתקופה הזאת, וזה בסדר שהוא לא מושלם. הוא בכל מקרה מאד יפה. אני מרגישה רע שעדיין לא שלחתי להן את הטקסטים הסופיים ללמוד בעפ, כי יש להן שבוע ללמוד, אבל אני צריכה להאמין שהכל יהיה בסדר. זה לא שהתעצלתי והכל בסדר.
אני מרגישה שמתוך התחושה המוחלטת שאני כל כך לבד, איכשהו מתאפשר לי לאהוב אותי קצת אחרת. מרגיש כמו אהבה אמהית שכזו. בימים האחרונים ברגעים של בכי טוטאלי דמיינתי את הילדה שבי ונענעתי אותה, הרגעתי, הבהרתי לה שהיא אהובה. כי היא באמת אהובה. וזה בסדר שכל כך כל כך קשה עכשיו. זה בסדר שאני מרגישה כל כך אבודה וכל כך לא אהובה וכל כך מפוחדת. אני יודעת עדיין ברגע הזה שיש עוד הרבה אפשרויות להרגיש, שאני יכולה גם להרגיש מאד אהובה ומוחזקת ושייכת. וזה בסדר שעכשיו אני לא. ואני אפילו מצליחה להרגיש את זה שיש אנשים שאוהבים אותי מאד עדיין, איכשהו מתוך הלגעת בתחתית התהום של להרגיש כל כך בודדה ותלושה.
אני ממש עושה את הכי טוב שלי וזה מספיק. ואני לא צריכה להיות משהו מסוים כדי להיות אהובה, אני לא צריכה להיות מספיק טובה בכלום, וגם לא מושלמת, כדי להיות אהובה ולהרגיש טוב. להרגיש שמחה. רוצה לעשות לעצמי טוב, לעשות את עצמי שמחה.
אה ושנה ו10 חודשים בלי סיגריות. אני לא הולכת לעשן וגם לא לשתות או לעשות סמים. זהו תודה. אולי אני אלך סופסוף השבוע לקבוצת תמיכה שלי לילדים אבודים, הפסקתי בדיוק לפני שנה.