אני לא מצליחה לזכור מה דמיינו לעתיד, איך חשבנו שנוכל. הכל עטוף שמיכת חנק של כעס ועצב וטינה וכאב.
הסיפור הזה עכשיו סביב הטיסה הוא לא הסיפור הזה. הוא 9 חודשים של כאב של דחייה, ערומים על חיים של כל השיט שאני באתי איתו מהבית. כמו איזו נקודת לחץ שאצרה בתוכה את כל החרא ועכשיו נלחצת ונלחצת ומוגלתית ואני מוגלתית ואני זועמת. ואני רעה כשאני זועמת. למדתי להלחם על החיים שלי בדרכים מלוכלכות, שנכנסות מתחת לעור. אני מרגישה חסרת שליטה וחסרת אונים ופגועה. ומה כבר קרה? לא קרה הרבה. אבל הכל קרה והכל נלחץ ואני לא מצליחה לשחרר כלום וזה מרגיש שאני מובילה אותנו לאבדון. יש שתיים לטנגו, כמובן. רק חושבת על כל המקרים מהרגע שאנחנו ביחד שהיא גרמה לי להרגיש דחויה, לא חלק מהחיים שלה, לא חשובה מספיק. שוב ושוב ושוב בלופ, כשהיא לא הזמינה אותי לארוחת שישי עם חברים שלה, כשבאתי אליה לסופש והיא הלכה ליומולדת ההיא בלעדיי ועשתה שם קיי, המסיבה עם האמדי, הנטישה כשהייתי חולה. יותר מכל אירוע גדול זה בעיקר הרגעים הקטנים. הנה בלופ אובססיבי. להרגיש דחויה, לא חלק, לא אהובה, בלופ שוב ושוב. זה עניין של וייב יותר מהכל.
בלילה חלמתי שאני בסרט של קרוננברג. אני חושבת על הטיסה באובססיביות. הדבר שהכי בא לי מה שעשיתי שנה שעברה בפורטוגל, והיא הולכת להיות בפורטוגל ורוצה שאצטרף אליה אחרי. מה זה רוצה, קשה להבין מה היא רוצה. ולי קשה להתאים את עצמי ללוז שלה, זה כואב לי בפנים, הצורך לעשות דווקא כל כך שורף אותי. שהיא תהיה שם עם חברים שלה, תזכורת לכמה אני לא חלק מהחיים שלה, ועוד חבר שהוא תזכורת חזקה לכך ואני פשוט לא יכולה לסבול את הקיום שלו, אפילו שהוא בסדר סך הכל, אז שהיא תהיה עם חברים שלה ואני אצטרף כמו הכלבלב שלה. כמו השפוטה המזדיינת שלה. ככה אני פאקינג מרגישה. הייתי רוצה לטייל בפורטוגל עם בתזוג שאני אוהבת וכיף לי איתה. הייתי רוצה לטייל עם אנשים שכיף לי איתם ואני מרגישה איתם ביחד. אבל חמישים אחוז מהזמן אני מרגישה כל כך לבד איתה. עכשיו הכל חרא ואפור, אני לא יכולה לדמיין יום שעובר שאנחנו לא רבות בו, אז בכלל בשביל מה? אני כל כך מלאת טינה כלפיה, כרגע אין כמעט זכר של רגשות טובים אליה. אני יודעת שזה קשור לתקופה של אחרי הלימודים, שהיא תמיד חרא, וזה קשור לזה שהיא בחול כבר שבועיים ורחוקה. אבל היא אומרת בעצמה שוב ושוב כמה כל פעם שאנחנו נפגשות זה תמיד מתפוצץ ונהיה חרא. אז בשביל מה. בשביל מה היא בכלל רוצה לטוס איתי אני לא מבינה. זה פשוט מוציא אותי מדעתי כמה שאין לי מושג מה בכלל היא רוצה ממני, איזה זוגיות היא רוצה איתי, איזה ביחד, זה בכלל לא מרגיש שהיא רוצה איזשהו ביחד, אני מופתעת כשהיא בכלל רוצה לבלות איתי. אני כל כך כועסת ופגועה. וזה הכל, בלופ, הכל חוזר על עצמו שוב ושוב במח שלי ואני לא מצליחה לשחרר. יש לי שמץ של ידיעה שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ושהיא רוצה להיות איתי, אבל הוא נמחה מאד בקלות בין כל הקולות האחרים. חלק מהקולות הם שהיא מתנהגת כאילו אכפת לה כי היא מפחדת ממני. כי היא הפכה אותי לאמא שלה ואמא שלה מפחידה אז היא מפחדת ממני והפכה אותי לאיזו מפלצת. איך הגעתי לכאן שוב. שוב ושוב בתוך הראש שלי בלופים.
קניתי שמן אתרי ציפורן בדרך לעבודה. מרחתי על פרקי כף היד וזה נעים. תכננתי לקנות אשכוליות אבל לא היה, והרחתי את הציפורן והוא הריח כל כך טוב, אז קניתי אותו למרות שהוא היה יקר ואני מנסה לחסוך עכשיו לטיול אפילו שכל מה שבא לי זה להעיף הכל לעזאזל. למרות שגם זה לא נכון כי אני משוועת לטבע ומנוחה. אני נתקעת על הפנטזיה המזדיינת הזאת שבה היא אישה שעושה לי טוב ויכולה להיות לי בית. אני כועסת עליה שהיא לא, אני כועסת עליה שהיא מאמללת אותי, שהיא גורמת לי להרגיש לבד, אני כועסת שאני עדיין בתוך החרא הזה כבר כל כך הרבה זמן ולא מצליחה להיפרד ולא רוצה בכלל להיפרד, אני כועסת על זה שלא טוב לי. אני כועסת על זה שהמחשבה על לטוס עם חברות לא משמחת אותי כמו המחשבה לטוס עם הבתזוג שלי, אבל אני רוצה לטוס עם בתזוג שלא קיימת. אני כועסת על הכל ולא מצליחה לשחרר שום דבר ושום דבר במציאות הקונקרטית לא משמח אותי אבל גם לא בא לי להיות לבד אבל גם אנשים רק מאכזבים אותי. ואני לא יודעת מה פאקינג לעשות עם הרגשות שלי. הם גדולים עלי, הכעס הזה גדול עלי ומפחיד אותי ומזכיר לי את אמא שלי שאני לא מדברת איתה עכשיו כי היא כלבה. ואני שונאת הכל ומרגישה שאין לי אף אחד ואני כל כך לבד כשאני מגיעה למרכז להורים שלי. בא לי לצרוח.
