אני כבר כמה ימים מכינה לה משהו חמוד לקראת זה שהיא חוזרת בשישי
אבל היא תופסת מרחק
אני עייפה מדחייה, קהה
אמרתי לפסיכולוגית שלי שאני לא יודעת למה אני נשארת, למה אני לא נפרדת ממנה
התחלנו טיפול ואני גם מצפה לו, לדברים שיתגלו לי עלי, דברים שיתגלו לה עליה
אולי זה עדיין לא סותר את התחושה הזאת שזה צריך להיגמר, שזה לא המקום שאני רוצה להיות בו, לא מה שאני מאחלת לעצמי
הייתה לי מחשבה שאני אתן לנו עד שאני מתחילה את שנה ד'. אני צריכה שקט, אי אפשר לבזבז את הזמן על הסבל הזה יותר. כמה זמן זה עד תחילת שנת הלימודים הבאה? 3 חודשים? פרק זמן מכובד. מחשבה מצחיקה אולי, מביכה אותי אולי. מביכה אותי האובססיביות המסוימת שלה, שאני לא מצליחה לשחרר, שאני נשארת במקום שכל כך רע לי בו. זה גם מעניין, למה אני נשארת. הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא אופטימית לגביי יותר מתמיד. אני מבינה למה היא מרגישה ככה. עם כל הסבל והכאב אני גם במקום עם החוסן הנפשי הכי איתן שאי פעם הייתי בו, אני מבינה על מה היא מדברת. אני יודעת להכיל את עצמי יותר טוב. ובהקשר למצב, אני מבינה יותר טוב מה אני רוצה בזוגיות. אם בזוגיות הקודמת שלי הייתה אפס נפרדות וזה חנק אותי, ועכשיו תחושות הדחייה והנפרדות כל כך עזות ואינטנסיביות, אני מצליחה למקם את עצמי כבר יותר טוב, את הצרכים והרצונות שלי.
בסופש האחרון אצל אבא שלי חשבתי לעצמי שהמצב המשפחתי שלי כל כך בלתי נסבל לי ואני לא יכולה לשאת את זה יותר. היה רגע שחשבתי, למה אני מסתפקת בזה. מן רגע כזה של אני לא חייבת שזה יישאר ככה, כמה שזה מפעיל אותי, המקום שזה תופס בחיים שלי, רגשית ופיזית. זאת בעצם הייתה מחשבה על זה שאני יכולה והגיע הזמן לייצר ולארגן לעצמי את המקום המשפחתי שנכון לי. הבית שנכון לי. אני מוכנה לייצר בית עם מישהי, מוכנה להיות משפחה, גם אם זו משפחה של שתי נשים לעת עתה. העת הבשילה, יש לי הרבה לתת, ואני מוכנה ללמוד עוד את מלאכת הקבלה. אני רוצה את זה. רוצה בית משלי, רוצה משפחה משלי. וזאת שאלה מעניינת למה אני נשארת במקום שדי בבירור לא יכול להיות הדבר הזה, נכון להיום.
