אני לא זוכרת אם הייתי כל כך שונאת אדם גם שנה שעברה. אני זוכרת בוודאות שבתקופה הזאת שבין ההגשות שלנו להגשות שנה ד כעסתי נורא, כל הזמן כעסתי נורא. גם עכשיו אני כועסת נורא. אבל גם לפני כן כעסתי, על בת הזוג כל הזמן כעסתי, ועכשיו אני כועסת על כולם. על כל הזלזול וחוסר הכבוד וחוסר המקצועיות וקטנות הראש והעלמות העין והעבודה החפיפניקית. וחוסר הכבוד. והרעש שכולם עושים בלי להתחשב באף אחד סביבם, הרעש, להיכנס בקולי קולות לחדר שאנשים ישנים בו, להשאיר את הדלת פתוחה, לא לשים לב שיש מופעים שקורים ולעשות רעש. כולם מעצבנים אותי וזה מצטבר ומצטבר. אני מרגישה שאני צריכה לעוף משם כבר, שזה לא בריא לי וגם לא לסביבה שלי שאני ככה. לא נעים איתי אני מרגישה. אני מתנחמת ברגעים קטנים של עבודת כפיים, יש סדר לדברים, אני יודעת מה אני עושה, ואני עושה אותו. בשאר הזמן אני צופה בסדרות הדוקו רצח שלי עם אוזניות ורוטנת בצד. מחר יום ארוך צפוי לי כמדומני, ואז סופ"ש שאני לא מצפה לו. היא חוזרת בשישי ואני פוגשת אותה בשדה התעופה, אני לא כל כך מצפה לזה. בימים האחרונים היא תוספת ממני מרחק. זה תמיד מרגיש באשמתי. אם יש לי זווית אחרת על המצב אני יכולה לראות שהיא בחרדות מלחזור, בחרדות לחזור לחיים שלה, למציאות של הקשר שלנו. אז היא נמנעת, ככה היא מתמודדת עם מה שעושה לה חרדות. אני שונאת את זה. זה גורם לי לא לרצות לראות אותה ולא לרצות לבוא לשדה. לא לקנות לה פרחים כמו שחשבתי, לא להביא לה את מה שהכנתי, כל מיני אוריגמי קטנים וחמודים עם פתקים של אהבה. לא כתבתי עדיין את הפתקים, אני אראה בשישי אם עדיין באלי לתת לה אותם, אבל אין ספק שהמרחק הזה מכעיס ופוגע. ככה היא מתמודדת והיא משאירה אותי לבד. היא נמנעת מלהתמודד אז היא משאירה אותי לבד. יצר הנקמנות והענישה שלי כל כך מופעל, באלי שהיא תסבול כמו שאני סובלת, שהיא תרגיש לבד כמו שאני מרגישה לבד, למרות שקשה לי להאמין שהיא יכולה להרגיש יותר לבד ממה שהיא כבר, ככה היא מתוכנתת. למה אני כאן.
בכל אופן. בתוך כל זה אני אמורה להגיע ללימודים ולתפקד. מה היה קורה אילו הייתי אומרת, אני מפסיקה, אני לא מגיעה יותר, אני לא רוצה. אני על סף התמוטטות, למרות שאני אף פעם לא מתמוטטת. תמיד מתפקדת, תמיד. אני צריכה ללכת לישון ולעזוב את המחשבות האלה. מחר אולי אעשה שוב אמבטיה בבוקר, ככה אני פותחת את הבקרים שלי בימים האחרונים. אמבטיה אוננות. יאללה ביי
