שדה פרחים

אני מנסה להבין את התחושה שיש לי היום, ואני חושבת שהיא של כלבלב עם עיניים מצפות. למי אני מצפה? למה?

התחלתי לקרוא ספר, "הבחירה", פסיכולוגית ניצולת שואה כתבה. אם הוא יהיה מוצלח אולי אכתוב עליו מחשבות. היא כתבה שהמשותף לכל המטופלים שלה הוא אחד: רעב. רעב לחיבה, תשומת לב, אהבה, הערכה. רעב הייתה המילה שליוותה את שנה שעברה, השנה המילה היא שבר. שתיהן מותירות חללים ריקים, אבל הצבע שלהן שונה. ריק.

הייתי רוצה לייצר אמנות יפה. הייתי רוצה חיבוק. היום אוננתי ובסוף הזרוע שלי נחתה עלי והרגישה כאילו אדם אחר מחבק אותי, עור חשוף על עור חשוף. זה עשה לי דמעות וגם עכשיו. הייתי רוצה לייצר מזה אמנות יפה, אבל המילים שלי הולכות רק לכאן, לכלוב, מקום שמרגיש כמו ביוב למילים לפעמים. ואולי זה חוזר לרעב, להכרה, הערכה, חיבה. קשה לי לנשום.

השותפה שלי עברה פרידה אתמול בלילה. השותפה השנייה, לפני חודש, אבל היא כבר מזגזגת בין שני בחורים חדשים. אני מפנטזת על בית, על משפחה. החלום הזה בלילה, מישהי שנוגעת בי, גם אם זה כי היא אמורה, אבל המגע מכוון אלי, והוא נעים, והוא מגע. בזוגיות הקודמת הייתי סופרת את כמות הזמן שאנחנו לא שוכבות כדי לדעת מתי אני צריכה לשכב איתה, לא רציתי. הפעם אני זאת שלא ננגעת. סקס אף פעם לא היה רק סקס בשבילי. היום אני מרגישה כמו כלבלב נטוש, שכנראה יש בו איזו תקווה, אחרת הוא לא היה עם עיניים גדולות ומצפות.

אני מרגישה בימים האחרונים שהיא רחוקה, כתבתי לה את זה והתעניינתי במקום לכעוס ולהאשים, אפילו שכבר התחלתי להיסגר. בלילה הרגשתי את הקור שלה ועמדתי להישאר ממורמרת ורוטנת, אבל בסוף כתבתי במילים פשוט, אני מרגישה צורך בחיבה. היא כתבה שהיא מרגישה צורך בספייס. לפחות היא אומרת את זה במילים, ולא משאירה אותי מנחשת.

הסיפור של למה אנחנו לא נפרדות הוא אחד מעניין אני מרגישה, זאת שאלה טובה לחקירה פנימית, כי הוא יושב על הרבה מקומות. הפסיכולוגית שלי אומרת שאם אני רק אצליח לשכנע אותה, לגרום לה להבין מה אני צריכה, זה יהיה בסדר, וזה יוכיח שזה לא קשה לאהוב אותי. שאני לוקחת את ההתנהגויות האלה באופן אישי, ובאופן לא מודע אני משליכה עליהן את האמונה שזה בגלל שהיא לא אוהבת אותי מספיק, שזה בגלל שקשה לאהוב אותי, שלא מגיעה לי אהבה. אחד הדברים שעלו לי מהספר האחרון שקראתי, ירושה רגשית, היא השאלה - למה אמא שלי כל כך כעסה עלי בילדות? למה כל כך הרבה זעם הופנה כלפיי? אלימות. זאת שאלה מהפכנית בגלל ההיפוך שהוטמע, הילדה שלוקחת על עצמה את כל האחריות, והאמונה שתלווה אותה מאז שהיא לא טובה, לא בסדר.

אני מקנאה בשותפה שלי, היא כל היום בשיחות טלפון ובוכה. לי יותר קשה לבכות מול אנשים, למרות שהחודשים האחרונים והזוגיות הזאת הולידו לא מעט רגעים כאלה, לא שזה היה קל. החומות בתוכי רחוקות מלהתמוסס, אני יודעת שהן לא צריכות.

רעב, שבר, כלבלב ממתין בפינה ומצפה לליטוף. כלבלב נטוש.

עוד כמה דקות אצא ללימודים והחומות שוב יעלו. אני יושבת בשיחת פתיחת יום עם אטמי אוזניים כי אני לא יכולה לסבול את הרעש ואת חוסר הכבוד של אנשים שלא מפסיקים לדבר בזמן שמנסים לנהל שיחת הפקה. אני סגורה ומסוגרת, אין לי רצון לבלות עכשיו עד 11 בלילה במוסד הזה בפסטיבל הזה, אבל אין לי ברירה. נכנסתי עכשיו לאיזו פינה עצובה. אני שונאת את הציפייה ממני לתפקד, ואת זה שאני תמיד מתפקדת, גם ברגעים הכי נמוכים וקשים שלי. רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, ושקומץ יאהב וילטף ויאהב.