אני חושבת שאחד הדברים שאני מתעניינת בהם בסדרות דוקו רצח האלה הוא האופן שבו מספרים סיפור. של תעלומה, ובעיקר של אדם, בין אם זה של רוצח ובין אם זה של קרבן.
***
לפני בערך חודש באתי לספרייה ושאלתי את הספרנית מה שלומה, וישבנו לשוחח. כל השנה נמנעתי ממנה. היא אישה בת 70 שאני מאד אוהבת והיא מאד אוהבת אותי, היא חמה ומאד סבתאית, ואני נמנעתי מהחום הזה. כשישבנו היא אמרה שהיא הייתה מרוחקת מאנשים בשנה האחרונה, לא התעניינה, כאילו לא היה לה מה לתת. ואני הרגשתי רע כל השנה שאני נמנעת ממנה וביקרתי את עצמי על זה מאד. לפעמים הייתי הולכת מסביב לספרייה בכוונה כדי שלא תראה אותי.
***
מביך אותי לספר מה היה אתמול. זה בסדר, אני חושבת שגם עדיין לא עיבדתי את זה, שזה הגיוני. היא גם הרגישה מאד רע ובכתה מאד, והיום בבוקר גם כתבה לי כמה היא מצטערת ובכתה עוד, ועכשיו אני מרגישה יותר טוב ופתוחה אליה. אתמול העלבון היה מאד גדול. אני חושבת שהרבה מהסיטואציות בקשר שלנו משאירות אותי מבולבלת. אני חושבת שהזמן בנפרד עשה לי טוב, החזיר אותי לאיזו נקודת אפס של איזו התנהגות היא תקינה מבחינתי ומה הגיוני ומה לא. פחות לפקפק בדברים שנראים לי הגיוניים, ופחות להתבלבל כשמוצגת בפניי התנהגות שלא תואמת את הקו הזה בכלל. אני חושבת שנוח לי לא להיכנס עכשיו לדברים ולתחושות. אני כמהה לקרבה ואני מתעלמת מדברים שלא יביאו אותה אלי.