האוטובוס נסע ליד הים וחשבתי לעצמי, אני שונאת את החיים שלי. לפני כן הוא שבק חיים אז רצתי לאוטובוס אחר שלא הגיע ואז חזרתי לאוטובוס המקורי כי עבר מספיק זמן כדי שיגיע אחד חדש וכל הזמן לחץ אטומי וכואבת לי הבטן דקירות מהלחץ של כמה שאני מאחרת לעבודה. למרות שמה זה משנה. הרחמים העצמיים בנו מגוריי קבע בתוכי. השנה הזאת הייתה מחורבנת והשלוש שנים האחרונות היו אומללות והדבר היחיד שיצא מהן זאת אמנות יפה שהקרבתי בשבילה את הגוף ואת השפיות שלי אז מה זה בכלל משנה. אני שונאת את החיים שלי ואני לא יודעת מה לעשות כדי לעשות שיהיו יותר טובים לי. כובד כל הדברים שאין לי מוחץ אותי, בתזוג שתאהב אותי כמו שאני צריכה, משפחה להרגיש חלק ממנה, זמן פנוי, חשק למלא אותו בדברים שעושים לי טוב, מוטיבציה לטפל בגוף שלא מפסיק לכאוב ולצבור מכאובים. אני לא מצליחה לצאת מהבור של העצבות והרחמים העצמיים. כואב לי עלי, עצוב לי עלי. אתמול בכיתי על הילדה השמחה שאין לה מקום בעולם ושלא נתנו לה להיות וגם אני לא מצליחה לתת לה להיות. אי אפשר להיות שמחה כשנמצאים במלחמה אינסופית, צריך להיות על המשמר כל הזמן וצריך להיות מוכנה לברוח ובעיקר להלחם. הכל כואב לי. הפער בין מה שאין למה שהייתי רוצה כואב לי.
לפני 3 חודשים. 29 ביולי 2024 בשעה 5:00
