שדה פרחים

בכל הזמן שהיינו יחד ורבנו כשהייתי אצלה, מעטות הפעמים שלא בדקתי אוטובוס או חיפשתי טרמפ שיחזיר אותי הביתה. אבל אף פעם לא הלכתי, תמיד נשארתי. עכשיו כבר שמתי את כיסוי האוזניים וכיסוי העיניים וניסיתי ללכת לישון ואני לא מצליחה, המזגן שלה מטפטף ואני שומעת אותו מבעד לאטמי האוזניים, הלב שלי פועם בכעס מעוד תחושת דחייה. דווקא הפעם אני עם האוטו של אמא שלי ואני במילא אמורה להחזיר לה אותו מחר סופר מוקדם. הראש אומר לכי והלב והגוף לא מצליחים, למקרה שאני אקבל עוד קצת אהבה. אני רוצה ללכת מפה שתראה כמה אני פגועה וכועסת, לעשות לה דווקא, אבל גם כי אני לא רוצה להיות כאן עכשיו. הדווקא לא מנותק מהרצון הכן לא להיות כאן. אני לא מצליחה לשחרר את הדווקא. אני לא מצליחה לא לצאת מפה בעצבים. לא שאני מצליחה לצאת מפה, אני לא מצליחה ואני גם לא מקבלת אהבה כמו שאני צריכה. אני פשוט לא מצליחה לצאת מכאן. הראש אומר לא טוב לך אבל הלב והגוף כל כך רעבים לאהבה, אפילו שאני בקושי מקבלת אותה פה. ומה כבר קרה, לא קרה כלום, כל מה שהתחיל את זה היה כלום. אבל אנחנו מדרדרות למפולת שלגים הזאת ולא מצליחות לצאת ממנה, אף אחת לא יכולה להיות הראשונה שיוצאת, אין לי כוח יותר. אני מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת, את כל כך מסוגרת וכועסת כל כך הרבה מהזמן, למה את עושה את זה. אני לא מצליחה עכשיו לעשות את הצעד של לקום וללכת לאוטו ולנסוע. איך אני עושה את זה. צעד אחרי צעד אני מניחה. פחות שזה ידרדר את הכל, אני פשוט כל כך לא רוצה להיות כאן.