אני חושבת שההבדל בין לא יכולה ללא רוצה הוא משהו לתהות לגביו. אני חושבת שגדלתי עם הנחת המוצא שאין דבר כזה משהו שאני לא יכולה, אני יכולה לעשות הכל. זה נובע מיכולות יוצאות דופן ותוצאות בשטח שהוכיחו לי שכל מה שאני רוצה אני מצליחה לעשות. וגם איזו אמונה שהושרשה בי, אני חושבת מאבא שלי, שכל מה שאני רוצה אפשר למצוא דרך, זה תמיד אפשרי, פשוט צריך להתאמץ מספיק חזק, ואני יודעת להתאמץ חזק במידת הצורך. איזו אמונה אומניפוטנטית ביכולות שלי ובגורל שלי.
אני חושבת על זה עכשיו בהקשר של זוגיות. תקופה ארוכה אחרי הפרידה של לפני שלוש שנים בדיוק, הפסיכולוגית שלי הביאה את ההצעה מרחיקת הלכת שאולי לא רציתי להיות איתה יותר, ובגלל זה נפרדנו. עד אותו רגע התיאוריות שנוגעות לפרידה היו שנכשלתי ביג טיים, שנמנעתי, התרחקתי, לא תקשרתי, נעלמתי, גרמתי לה סבל וצער וחרדה אינסופית, ואז נפרדתי ממנה בחו"ל. נרטיב מטלטל, כמובן שהוא לא המציאות גם לפני התאוריה של הפסיכולוגית, או לפחות חלקיק מהמציאות. המחשבה שלא רציתי להיות שם הייתה לי זרה.
לפני שנה וחצי סבתא שלי נפטרה. היום שהודיעו לי היה מבלבל. היו לי הרבה תוכניות לאותו יום, לפגוש חברה, ללכת לסדנת כתיבה, ופתאום לא הייתי בטוחה מה עלי לעשות, איך לפעול. להישאר בבית? לנסוע לאמא שלי, שאמרה לי שאני לא צריכה לבוא לפני ההלוויה? לפגוש את החברה וללכת לסדנה? התחוורה לי הידיעה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, ושזאת לא שאלה שאני שואלת את עצמי כל כך. יש את הדברים שאני צריכה לעשות, בין אם מסיבות שהוכתבו לי מבחוץ על ידי המסגרת, ובין אם כי החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות כדי לעשות לי טוב/להתקדם/כי ככה זה טוב. כשפתאום היה כאב כל כך גדול שהוריד אותי (או העלה אותי) לנקודה שבה לא הייתי צריכה לעשות שום דבר שאני לא רוצה, עמדה בפניי השאלה: מה אני רוצה? מבלבל מאד.
יש בתוכי איזו דיכוטומיה פנימית ונסתרת מפניי רוב הזמן שקשורה בכישלון והצלחה. עובדה, כשאני מוצפת מספיק, ולפעמים רק מעט, עולה לפני השטח התחושה שאני כישלון ונכשלת בכל. מעניין ביחס להתחלה, נכון? האמונה האומניפוטנטית שאני יכולה לעשות כל מה שיחפוץ לבי. מבלבל גם ביחס לעובדה שהצהרתי שאני לא יודעת מה חפץ לבי. אולי יש שם הבדל שאפשר לעמוד עליו, בין מה שאני חושבת שאני צריכה לרצות, לבין מה שאני רוצה באמת. בכל אופן, כישלון. אני חושבת שהתחושה הזאת כל כך צובעת את הכל, יחד עם התחושה שאני כל יכולה, שזה לא מאפשר לי להביט בצורה פשוטה בפעמים שאני באמת לא מצליחה במשהו. המחשבה שאני לא יכולה לעשות משהו לא יכולה לעלות על הדעת, ואם אני נכשלת במשהו, זה רק כי לא ניסיתי מספיק, או לא *רציתי* מספיק. ואז יש הנחה מובלעת שאני רוצה את הדבר הזה, או אולי זאת הייתה הנחת בסיס. ונניח שבהתחלה באמת רציתי, תחושת חוסר ההצלחה בו וההתעקשות שאין דבר שאני לא יכולה לעשות לא מאפשרים לי לבחון האם הרצון השתנה, או אפילו להעלות על הדעת שאפשרות כזאת אפשרית. יחסים מעניינים נחשפים בין רצון ויכולת.
אם אני חוזרת לזוגיות הנוכחית שלי, משהו שנסתר מעיניי הרבה זמן הוא שאני לא מצליחה. אני לא מצליחה לעשות לעצמי טוב, לא מצליחה לעשות לה טוב, לא מצליחה או לא יכולה להפחית את הרגעים שבו אני מטורגרת ונשלחת למנגנוני ההגנה שאני רואה שפוגעים בה. לא מצליחה או לא יכולה. וזה משהו שקשה לי להעלות על הדעת. ההנחה המובלעת היא שאני לא מנסה מספיק, או לא רוצה מספיק. וההנחה הזאת תקפה גם עלי וגם עליה, אוהו בטח שעליה. אולי זה אחד הגורמים המובילים לכעס ולפגיעה שאני חשה, שאם היא הייתה מנסה מספיק, או רוצה מספיק, או אוהבת מספיק, היא לא הייתה עושה את הדברים האלה שפוגעים בי כל כך. לעומת המציאות שבה היא כנראה פשוט לא יכולה, היא אדם אחר שרואה ופועל בצורות אחרות. עוד אמונה שבאה כאן חזק זה שהיא פשוט לא יודעת ולא מבינה, ואם אני אגרום לה לדעת היא תהיה יכולה. ידע מוביל ליכולת. קשה לקבל את העובדה שלא יכולות. ואז איפה נכנס פה רצון? אני יודעת שההנחות המובלעות האלה הן כנראה לא נכונות. היא אוהבת מאד, היא רוצה מאד, והיא גם מנסה מאד, למרות שמאד קשה לי לראות את זה, דבר שפוגע בה מאד. ואיפה הרצון שלי? זאת שאלה שקשה לי להתייחס אליה, למרות שהיא הסיבה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, ואולי היא גם הסיבה שהארכתי במילים לפני שהגעתי לשאלה עצמה. אני יודעת שאני אוהבת אותה מאד, אני לא מרגישה את זה עכשיו ברגע הזה כי רע, אבל אני יודעת שזה כנראה עדיין נכון. אני יודעת שרציתי להיות איתה, ואולי על זה מתבססות המחשבות על רצון ברוב הפעמים, על היסטוריית הרצון, רציתי בעבר, רציתי בהתחלה, רציתי עד לא מזמן, אז כנראה שאני עדיין רוצה. אני יודעת שגם היום יש לי רצון להיות איתה, אבל מה זה הלהיות איתה? יש לי רצון להיות איתה במציאות יותר טובה, רצון שמבוסס על תקווה או פנטזיה, כי כרגע רע מאד, ובעצם אף פעם לא היה כל כך טוב. אני רוצה להיות איתה, אבל אני לא באמת רוצה להיות איתה כמו שהדברים נראים עכשיו. אז זה חוזר למקום של אם ננסה מספיק חזק נצליח, נוכל, נלמד. נעשה שנצליח. אני יכולה הכל הרי, לא? ומתי מודים שלא יכולים, באיזה רגע? אולי משהו טוב יקרה, אם ארפה ואגיד שאני לא יכולה, לפחות לא כמו שניסיתי עד עכשיו, שאני לא מצליחה, שאני נכשלת. להודות בכישלון, לוותר על ההתעקשות, על האגו. וכן התחלנו טיפול, דבר שרצינו ולקח לנו זמן רב מרגע ההחלטה, אולי בגלל הקושי להודות שאנחנו לא מצליחות, לא יכולות לבד, בלי עזרה. לבקש עזרה, להודות שאני לא יכולה, זה קשה מאד. אז הנה, אנחנו בטיפול, אנחנו נעבוד קשה ונצליח, אני יודעת לעבוד קשה. אבל בא לי לעבוד קשה? אני לא יודעת, אני לא בטוחה. הפערים בין מה שאני יכולה, למה שאני לא יכולה, למה שאני רוצה, למה שאני רוצה אבל נמצא רק בדמיון, הם מאד מבלבלים.
