אני כל הזמן חושבת על עוד ועוד תוכניות שהיו לנו ועכשיו לא יקרו. זה מטופש, זה 3 שבועות, אבל אני אמרתי לה שאני לא רוצה להיות ביחד אם היא נעלמת עכשיו לחודש. ברור שזה לא מטופש, אלה הרגשות שלי. אני לא מצליחה להתגבר עליהם בשום צורה. היא אומרת שהיא לא מבינה למה היא הגורם שמקבל את הכעס הזה ולא המלחמה. היא לא נולדה פה אז היא לא מבינה, או שאולי אני נולדתי פה אז אני לא מבינה למה זה הגיוני לרצות לעזוב את המדינה בזמן מלחמה. ועדיין אני כל כך כועסת. למרות שאני מבינה את הבחירה שהיא עשתה ולמה היא הגיונית. ואני בכלל קצת קיוויתי שיהיה לי עוד זמן בלעדיה. אבל לא שלושה שבועות, ולא בזמן החגים, ולא בזמן שאנחנו חוגגות שנה. ואני כל כך כועסת. בא לי לעמוד לה מול הפרצוף ולצרוח. וכל הארס הזה יוצא ממני בהערות מגעילות, כאילו היא לא תקועה עכשיו באירופה ולא חוזרת הביתה. כאילו היא לא מרגישה חרא שהיא מפספסת את החגים עם המשפחה שלי ואת יום השנה שלנו. כאילו היא לא מרגישה לבד. אבל היא בחרה בזה, היא בחרה לקנות כרטיסים שהיא ידעה שעלולים להתבטל, היא בחרה לא לחזור כשהם התבטלו מהפחד שהכרטיסים עוד שבועיים לפגוש את ההורים שלה באיטליה יתבטלו. והיא שוב בחרה בדברים אחרים על פניי. אני אף פעם לא מקום ראשון. ככל שאני מתעסקת בזה יותר אני יותר כועסת. מרגישה כעס בכל הגוף שלי. ואני מוציאה את זה עליה. ועושה יותר נזק. אני מרגישה שאני כל כך שונאת אותה לפעמים. והכעס מרגיש מוצדק ומגיע לה. באלי לפגוע בה כל כך. אני לא מצליחה להשתלט על הכעס הזה.
לפני חודש. 26 בספטמבר 2024 בשעה 14:34