בימים שאני עובדת אני מרגישה מאד בודדה. אני מבלה 8 שעות מול מסך, בלי אנשים שאני מיודדת איתם, ונוסעת להורים להסתגר בחדר שלי לעוד בידוד ומסכים. בסופשים כאלה, כשאני עובדת שישי שבת, במיוחד בהם אני לא עושה שום דבר חוץ מזה, אני מרגישה עוד יותר בודדה. כבר לא נשארו לי כמעט חברות באזור, יש בעיקר את בת הזוג, וכשהיא בחול כמו שהיא הייתה שלושת רבעי מהקיץ אין לי הרבה מה לעשות. היום עבדתי ועכשיו אני מחכה לאוטובוס לאמא, ומחר אני אעבוד ואשאר לישון בעבודה כי כיפור. 36 שעות של מסכים? יתכן. כאילו חוץ משינה.
לפני כמה ימים ביקשתי ספייס של כמה ימים, אחרי שכל אינטראקציה שלנו היא ריב ואין שום דרך להשתקם מזה או לנוח ולי נגמר כל המקום. אתמול דיברנו להתעדכן, והייתי עייפה והיא הייתה רגישה ואז זה הדרדר שוב לריב שנגמר בקור מצידה. אמרנו שנדבר שוב בראשון. בבוקר כתבתי לה שאני מצטערת שהייתי חסרת סבלנות ושאני אוהבת אותה, היא כתבה לי תהני בסופש. הסיבה שרציתי להאריך את הנתק עד יום ראשון היא כי בסופשים שאני עובדת אני נוטה להיות רגישה יותר, כלומר נזקקת יותר לאהבה ואישורים, וזה משהו שהיא פשוט לא מסוגלת לתת לי כבר תקופה. חושבת שהיו יותר ימים שהתייפחתי בעבודה בסופש מאשר לא. אז חשבתי שיהיה טוב לקחת את הימים האלה ולנסות לעשות לי סופ"ש שקט, אני המחשב והרקמה. מילא שאני רוקמת לה מתנה. אבל זה יושב עלי, שהשיחה האחרונה בינינו נגמרה ברע. אני מרגישה רע, אולי אשמה. יש גם מרכיב שדואג לה, כי היא נפגעה, וגם כי היא בתקופה ממש גרועה, והיא כתבה לי שהיא מרגישה ננטשת ובודדה אפילו שהיא יודעת שזה בסדר שלקחתי ספייס. הקטע הוא, ואמרתי את זה, שאני לא מצליחה לקחת ספייס ולקחת את המרחב שלי לנוח אם אנחנו ברע. זה רק מכניס אותי לחרדה. או, למשל, לניתוק עכשיו, עם תיבול של חרדה. אין לי מה להאשים אותה, היא נפגעה, היא מרגישה רע ואני לא תומכת בה, ואני באמת לא מצליחה לתמוך בה, זאת אחת הסיבות שלקחתי ספייס. אמרתי לה לפני חודשיים, אם את תהיי חודש באירופה בלעדיי אני לא רוצה להיות ביחד, אני לא אתמודד עם זה טוב. וזה מה שקרה, לא התמודדתי עם זה טוב. בכל אופן. עכשיו אני מתחילה להרגיש את הרגישות של עצמי. זאת בטח לא סיבה טובה לפנות אליה. אין לה יכולה לתת משהו כשהיא נזקקת. באופן כללי היכולת שלה לתת ולתמוך מאד מוגבלת, אני מרגישה שזה מה שאני מנסה להרגיל את עצמי, להפסיק להסתמך עליה, להפסיק לנסות לפנות אליה בזמן שאני צריכה תמיכה. זה עצוב. מה נעשה. אני רוצה לפנות אליה כדי לראות איך היא ולתת לה מקום, כדי שנהיה בסדר, כדי שהיא לא תכעס עלי. המניע הוא בעיקרו אנוכי. ככל שאנחנו רחוקות יותר אני בעיקר רוצה להתרחק עוד, אבל זה גם משהו שמוכר לי. תודה לאל שזה סופסוף משהו שמוכר לי, במקום החרדה שלופתת אותי כל פעם שהיא לוקחת ממני מרחק. לדבר איתה עכשיו יהיה פשוט להמשיך לשמר את הלופ הזה, שבו אני נזקקת ופונה אליה ואין לה יכולת לתמוך בי. יש בי את הקול שאומר, אבל אולי אני לא נותנת לה את הצ'אנס הראוי, אני לא פונה אליה בצורה שהיא מסוגלת להכיל. וול, אני פונה אליה כאדם במצוקה, ואין לי איך לרכך את זה. אין לי כוח להמשיך להתעסק בזה. אני רוצה לקחת את המרחק שלי ולא להרגיש שאני אדם רע בגלל זה, שאני נוטשת אותה. אמרתי לה מיליון דברי אהבה, זה שבתוך זה גם שלחתי כמה הודעות קרות, או הייתי קצת חסרת סבלנות אחרי יום של 9 שעות בלימודים, לא אומר שאני בנאדם רע. העניין הוא לשכנע אותי בזה, בזה שזכותי לקחת את הספייס שאני זקוקה לו, גם אם היא לא בטוב.
היום חשבתי על זה שאני לא מרגישה "אנחנו". שנלחמתי מאד הרבה זמן כדי להרגיש ככה, ועכשיו יותר מתמיד אני לא מרגישה אנחנו. והאני שאני מנסה לדאוג שיהיה לי טוב. אולי כל הזמן אני צריכה להחזיר את הפוקוס שלי לשם, ללדאוג לעצמי. זה שאני רגישה עכשיו זאת לא סיבה מספיק טובה לפנות למי שאני יודעת שלא תוכל להיות שם בשבילי. עדיף לשים את האנרגיה במקום אחר שכן יתמוך אותי.