שרועה על המיטה אחרי שהייתי כל היום בחוץ. תכף אקום להכין ארוחת ערב. עצבות מסוימת שבאה עם עייפות, עם לסיים את היום לבד. השותפות תקועות בחול, הבתזוג. זה אני והחתול של השותפה. אני מכירה את העצבות הזאת של העייפות, ועכשיו יש בה משהו עצור. העצבות שלי עצורה בימים אלו אני חושבת. מתנקזת לרגעים של התייפחות מתפרצת ובלתי נשלטת, לפעמים של שעות, ימים. ובשאר הזמן לא ממש. החתול חמים על הירך שלי, הוא תמיד מחפש את נקודת המגע איתי. לפעמים הוא עולה על המיטה, דוחף את עצמו מתחת לפוך וזוחל כל הדרך אלי. זה חמוד ומטריד קצת אבל בעיקר חמוד. אני חושבת שהרבה זמן לא אפשרי לעצמי להזדקק למישהו. הרבה זמן לא אפשרתי לעצמי לקוות שיהיו. במוצש אחרי שיחה קשה נורא עם הבתזוג שבכיתי ובכיתי איזה שעתיים, התקשרתי לשותפות שלי ממררת בבכי והן היו איתי. יכולתי רק למלמל שלא קרה משהו רציני ובשאר הזמן התייפחתי. זה ריגש אותי שיכולתי לבקש את זה, שיהיו איתי כשאני כואבת ובוכה, לא להיות לבד. אני חושבת שהרבה זמן לא נשענתי לתוך האפשרות של לא להיות לבד. אני לא כל כך מבינה מה קורה בתוך הזוגיות הזאת. אולי זה הגיוני, בגלל שאני כל כך בתוכה, בתוך הדינמיקות, שבקושי ישלי פרספקטיבה חיצונית. החלטנו לא לדבר כמה ימים, אני ביקשתי, אני זקוקה לזה כבר שבועות אם לא חודשים. אתמול הרגשתי אליה אהבה וגעגוע, והיום כעס ואפילו איזה גועל, איזו רתיעה מהמחשבה של כמה הייתי חשופה ופגיעה איתה. זה כאילו מעורר בי סלידה, המחשבה על להיות עכשיו שוב פגיעה ככה, במיניות למשל. מחר אנחנו אמורות לדבר וכרגע נורא לא בא לי. אני רוצה עוד את הספייס ואת השקט שלי. ידעתי שזה מה שיקרה, שברגע שאני אתחיל להתרחק היא תתחיל להתקרב אלי ולרצות. בשבילי זה קצת מאוחר מדי ומעט מדי. האכזבה כל כך עמוקה, חוסר האמון. אני מרגישה יותר חיבור לאחרונה למה שמרגיש לי טוב ולרצונות שלי. למשל, אני לא רוצה לחיות עם כל כך הרבה חרדה שמתעוררת בעקבות הזוגיות. לדוגמה בכל הנוגע לתקשורת הרחוקה שלנו, כלומר הודעות וטלפונים, אני שנה עדיין בסטרס ואוכלת סרטים. זה עושה לי רע ברמות. אחת הסיבות שרציתי לא לדבר כמה ימים, לשחרר אותי מהעול הזה, של כל הזמן לחכות שתענה לי או תכתוב לי מעצמה. היא אומרת שהפכתי אותה לנבל של החיים שלי. זה לא לא מדויק. אבל יש דברים שהגיוני שיפעילו אותי, אם הדרך שלי להבין אהבה זה שאומרים או עושים פעולות שגורמות לי להרגיש שחשבו עלי, שהייתי לה בראש, והיא לא עושה את זה, אני אופעל. בהרבה מובנים אני לא בטוחה איך היא מביעה אהבה, וכל פעם שאני שואלת את זה היא נעלבת ונסגרת. אני מנסה להבין מה אני מפספסת, ומבחינתה אם פספסתי אז אין טעם להגיד לי. לא יודעת. לא בא לי על זה, על צורת התקשורת הזאת. מחר היא טסה לאיטליה, בגלל זה אנחנו מדברות, כי טיסות מפחידות אותה. מאחלת לי להקשיב לי ואם אני צריכה עוד ספייס לבקש אותו. היא הייתה אמורה לחזור ב16, ועכשיו קנתה ל18 ועדיין מנסה למצוא החלפה ל16. זה בהתחלה ביאס אותי שהיא לא מנסה להגיע הביתה כמה שיותר מהר, ואז חשבתי על זה שיהיה לי את ערב וחג סוכות לעצמי להיות בבית שלי, ושאני אזמין חברה טובה מחיפה, ונבלה יחד ואולי נכים גם ציר עצמות. ועכשיו דווקא בא לי שהיא תחזור ב18. השבועות האלה הם בסימן לא להסתמך עליה למילוא הצרכים שלי, בביחד, באהבה, בעניין. למצוא אותם במקומות אחרים, בעצמי, בדברים שעושים לי טוב, באנשים שאני אוהבת. זאת לא הזוגיות שאני מעוניינת בה, כמובן, רציתי וניסיתי להלחם בשביל משהו אחר כל הזמן הזה. ולא היה לי עם מי לעשות את זה. ועכשיו היא זאת שרוצה את זה, היא אמרה שכשתחזור לארץ היא רוצה שנהיה ביחד כל יום. ועכשיו אני כבר לא כל כך רוצה, אני מוצאת את ההנאה שלי לבד, בשקט שלי, עם חברות. איפה היא הייתה כל הזמן הזה? כשהתחלנו לצאת היא גם נתקעה בחול, זאת הייתה תחילת המלחמה ואנחנו התחלנו להתאהב ושבועיים היא הייתה תקועה. בשבוע שהיא חזרה פיניתי הרבה מהזמן שלי כדי שנוכל להיפגש, והיא מצידה קבעה מיליון תוכניות עם אנשים שהם לא אני. אולי זה היה תיאום ציפיות חסר, קרוב לוודאי, אבל שבועיים דיברנו בוידיאו 8 שעות ביום ורק רצינו כבר להיות ביחד, תיארתי לעצמי שהיא תרצה לבלות איתי הרבה זמן. זה היה לפני שנה, ממש בימים הראשונים שלנו (ושל המלחמה), אבל זה נצרב, יחד עם עוד מיליון מקרים כאלה. אני מכוונת יחד, והיא מכוונת דברים אחרים. הגיטרה שלה, הלימודים שלה, היוגה שלה, העבודה שלה, החברים שלה, הגלישה שלה, הסריגה שלה. הכל טוב ויפה, ואני בעד, אבל נדירות הפעמים שהרגשתי שהיא מוכוונת אלי. עכשיו היא מכוונת אלי, ואני מכוונת לתופים שלי, לשיעורי קול שלי, ללימודים, לחברות, ללבד שלי. נראה כמה אנרגיות יישארו לי בשבילה, כרגע אני צריכה למלא את המלאי שלי בשבילי. להשקיע את האנרגיה חזרה בעצמי, ולא במקום שלא מחזיר לי אותה חזרה.
תמיד אני נופלת ללכתוב עליה ולהתעסק בה. אולי נופלת זו לא המילה. באיזו אובססיביות. גם זה קצת שיפוטי. בכל אופן. עייפות של חפרו לי במוח 8 שעות בלימודים. הספקתי עוד לבשל בבוקר, וללכת אחרי הלימודים לשיעור ניסיון במקהלה. כל הכבוד לי. יש רצון בלהיות יחד עכשיו, חסר מאמץ, שלא אצטרך לדבר או לעשות משהו. פשוט לא להיות לבד, יחד נעים. לא משהו שיש לי איתה כל כך, להיות בשקט מלחיץ אותה, ואני זקוקה לרגעים של כלום ביחד בשביל להירגע. זה מרגיע אותי הרבה יותר מכלום לבד, שלרוב מעורר יותר חרדה מרוגע. טוב, לחמם מרק ולהכין חביתה.