ככל שעוברים הימים אני יותר מתגעגעת אליה ופחות בטינות.
בין הזמנים הקשים ביותר הם כשאני עובדת שישי שבת ונמצאת אצל אבא שלי, במיוחד כשהיא לא פה כדי לשמש כבאפר. מאז שהתחילה המלחמה אין לי פה חדר, החדר שלי שהוא ממד הפך לחדר של האחיות הקטנות שלי, אז כשאני מגיעה מפנים לי את אחד ממיטות הטווין שלהן ועליו אני ישנה. סידור ארעי קבוע. הכל בשהות שלי כאן מסמל ארעיות, אורחת חצי רצויה, ולא, למשל, בית.
איכשהו עכשיו, היום, זה מרגיש פחות נורא. אולי כי קבעתי תוכניות עם אחי ובן זוגו ללכת למופע שאמור להיות היסטרי היום בלילה. אולי כי הרגשתי פחות אשמה להיכנס לחדר הזמני הזה ולשכב, לא להיות באינטראקציה. זאת בדידות מסוג מסוים, להיות בודדה בבית שאת מרגישה לא מותאמת אליו. הבדידות אצל אמא שלי היא אחרת, בדידות של ריק. שם אני יכולה למצוא נחמה מסוימת בלבד. כאן הלבד שלי מגונה. אולי זה בראש שלי. כנראה שלא. אולי גם העובדה שהנחתי עכשיו ספר על ידי נותנת לי תחושה נעימה. ספר זה פעילות של פנאי, ואין לי פנאי או מנוחה בסופשים האלה שאני עובדת ומגיעה למשפחה. לספר שעדיין לא התחלתי לקרוא קוראים theater in peices.
ביום רביעי המורה שלי לסאונד אמר, כחלק מאמירה גדולה יותר, שצברתי ניסיון של להעמיד תמונות על במה. אני חושבת שמשהו באמירה הזאת הבהיל אותי. לקראת סיומן של ארבע שנות לימודים אני תוהה, מה למדתי? איזה ערך קיבלתי, ויותר חשוב, איזה ערך יש לי להעביר הלאה? אולי המילים שלו פגשו אותי באיזה תסמונת מתחזה שכזאת. הוא גם אמר שכל הכבוד שהצלחתי לתפוס אותו לשיחה הזאת, זה היה עוד יותר כל הכבוד גם כי היה ה1.1 ואני הייתי גמורה מתה, אבל רציתי לדבר איתו על איך אני ממשיכה את הפרויקט שהתחלתי בשיעור שלו שמגיע לסיומו. אני נעה בין עשייה קדחנית, להוריד את עצמי ולהגיד שאני לא באמת עושה הרבה. אולי כי אין איזה טיימליין אמיתי, של כמה ומה אמורים לעשות באיזה שלב, וזה מבהיל. יש המון חוסר וודאות ביצירה. אחר כך דיברתי עם מורה אחרת שאמרה שאני נכנסת לשיתוקים, אני מתחילה להיות בזרימה טובה ופורה ואז הפחד שלי נכנס ומשתק אותי. היא אמרה לי לנסות לפתח רדאר ולשים לב לרגעים שבהם השליטה מנסה להיכנס ולתפוס פיקוד. הניסיון שלי לשלוט בתהליך. היא אמרה שהדברים מארגנים את עצמם, אני צריכה לתת להם לעשות את זה, להיות הצינור שלהם. היא לא השתמשה במילה צינור, אני לא זוכרת מה. זה מבהיל נורא.
אני כל פעם מציפה את עצמי בנושאים שמעסיקים אותי ואז לא יודעת מה לעשות איתם יותר. מי אמר שאני צריכה לעשות משהו, ואיך הוא נראה? הניסיון לשלוט ולארגן מסרסים אותי. אני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות, מה אני רוצה ליצור. מה מעניין אותי. אולי אני כן יודעת מה מעניין אותי. אבל גם לא בדיוק. אני רוצה לכתוב, אני רוצה סיפור, אבל אני לא יודעת איך לכתוב סיפור לבמה. זה נורא גדול. איפה המילים פה נכנסות. האם הן בכלל לא נכנסות להיות של מי שעל הבמה? התחלתי לעבוד עם מישהו השבוע, נתתי לו לשיר שירי רוק והוא עשה את זה מהמם. נוכחות ממש מגניבה. אני רוצה לפתח בינינו מערכת יחסים אבל אני לא יודעת מה היא. אני לא יודעת איך לעבוד עם אנשים. שוב ושוב הניסיונות לראות את הצעד האלף ולהתעלם מזה שלפניי יש פשוט צעד אחד לעשות. אני רוצה להכין פרחים מגבס השבוע. וגם את המתקן עם הצינורות שיאפשר לי לדבר ויעביר את גלי הקול לכמה צינורות בו זמנית. ואני רוצה להפיץ קריאה לאמני סאונד שירצו לפצוח איתי במחקר על גלי קול שמרעידים חומרים וחללים וגופים. ואני צריכה לצלם וידיאו לשיעור משחק, דאמ איט. כל הסמסטר היה לי ודחיתי לרגע האחרון. אני רוצה להבין מה אני רוצה לשחק, מה בא לי, מה יהיה לי כיף. אני עסוקה בקצה הזה ואני חושבת שאני פוחדת לגעת בו כמו שאני באמת רוצה. ראיתי סרטונים של הית' לדג'ר בתור הג'וקר ובא לי על זה. אולי אני לא צריכה לכתוב טקסט מראש, אולי אני יכול פשוט לשים מולי מצלמה ולשחק עם זה. לא כל כך באלי שמישהו יצלם אותי, רוצה להתפרע עם עצמי, אבל נראה לי שכדאי. אני יודעת שיכול להיות בי ג'וקר מרהיב.
אני חושבת שאני עוד מאד מגלה את עצמי. אולי זה כל הזמן קורה, אבל אני משערת שזה מפסיק בשלב מסוים. או מאט. אולי יש אנשים שבשבילם זה לא, אולי אני חלק מזה. כל הזמן מגלה עוד בי. וזה נורא מפחיד. הדברים שבאלי לשחק על במה, לעשות. באלי להוציא את הזין של השחקן שאיתי ולשחק איתו. בא לי להיות הג'וקר. באלי להיות מופרעת. אבל גם באלי דברים יפים ועדינים, בא לי שיר אהבה. היום חשבתי לעצמי, אחרי כמה ימים שאני מדברת על דמות שאני יוצרת שיש בה זעם עצור, חשבתי, על מה אני זועמת? אני בכלל זועמת כל כך? על זה בא לי לדבר? אני לא יודעת מה הסיפור שאני רוצה לספר. אני לא רוצה להמשיך לעסוק בדברים הכי חשובים בעולם. אני לא רוצה שהכל יהיה כל כך חשוב כל הזמן. אני רוצה יותר של החיים, אבל אולי זה גם כזה. החשוב הוא הפשוט והפשוט הוא החשוב. ואני רוצה גם הומור בתוך זה. אולי שהדברים יהיו פחות דחוסים לרגעים? שעדיין תהיה הדחיסות, האינטנסיביות שהיא הנטייה הטבעית שלי, אבל גם רגעים של פרח בודד מגבס, עדין, מרגש. ושהכל יהיה שירה.
ומה לעזאזל אני יכולה לומר שאני יודעת לעשות? ישלי צורך כזה, שאוכל לשים במילים את מה שאני יודעת לעשות. אני יודעת להפוך דברים לשירה. אני יודעת ליצור שירה בעולם, עם חומרים, עם קול, עם גופים. נראה לי שזה מה שאני עושה כל הזמן, יוצרת שירה. וגם זה מה שאני רוצה לעשות השנה, אני חושבת, אולי פשוט באופן קצת אחר. אופן שיותר קשור בתאטרון, או בדיבור, או בגילום של דמויות. נורא מבלבל כל הזמן לעשות דברים שאני צריכה ללמוד אותם מאפס כי אני לא ממש מבינה בהם כלום. מה אני יודעת לעשות? יודעת לשים לב ממש טוב לאנשים. אנשים זה החומר שאני עסוקה בו, אני יודעת להסתכל ממש טוב. להקשיב ממש טוב. אולי אני צריכה לחזור למילה הקשבה, היא הייתה בבולד בדפים שלי מלפני כמה זמן. יש כל כך הרבה דברים!!! פרחים מגבס, רוסקטארים, אימה, פחד, בושה, זעם, הומור, עדינות, צינורות שמעבירים קול ממקום למקום, חלל שרועד, הקשבה. כל כך הרבה דברים שאני רוצה. לעבוד עם אנשים. לכתוב מה שהכי מפחיד אותי כמובן נדחק לשוליים. הומור. ואין זמן לחקור את כל הדברים, אני אדם אחד אני. מצד שני, כשיש לי מלא זמן אני משותקת ולא עושה כלום. זה טוב לי הדחיסות בזמן, שיש עוד דברים ואני לא רק אדונית לעצמי.
כל הזמן הביקורת העצמית. כל הזמן לא עושה מספיק. זה כזה בולשיט הלא עושה מספיק הזה. גם כי מי אמר שמי שעושה הרבה הוא מי שבסוף עושה את האמנות הכי יפה. וגם אני עושה אובייקטיבית כל כך כל כך הרבה. מה יהיה מספיק? 14 שעות של עשייה רצופה ביום בלי שום הפסקות ובלי כלום? זה לא נשמע כיף. מנסה לשמור את הכיף כמצפן שיכוון אותי, זה תרגול חדש, לא קל.
אני יודעת שגם אם לא אפתח את הספר, עצם הנוכחות שלו כאן לידי עושה לי טוב. זה גם גילוי חדש, הדברים שבסביבה שלי ואיך שהם מטעינים או מורידים אותי. אני חושבת שההפסקה הזאת ממנה ולא לדבר עושה לי טוב. נותן לי יותר מקום לעצמי, למחשבות על אמנות, למחשבות על החיים שלי. מחזיר את החשקים לבדסמ, מחזיר את החשקים לאהבה. זה טוב. אני מתגעגעת אליה אבל אני חושבת שיהיה טוב לא לדבר גם בשבוע הבא. לא ידעתי מה זה ייתן לי, אבל ידעתי שאני צריכה את זה, אפילו שזה היה מפחיד. יפה. עכשיו שנצ.