לוקח לי זמן להתרכך. זה מתחיל. למרות שאין לי מושג איך יהיה כשניפגש. זה חלק מהקטע, לא ידוע אף פעם אם כשניפגש נהיה בטוב או שיהיה גיהנום.
היום פתאום נמאס לי מהנתק. כשקורים לי דברים מרגשים בלימודים יש בי אינסטינקט לספר לה, למרות שיש בו גם משהו מר. לרוב סיפרתי לה בהקלטות בדרך הביתה בהתלהבות על מעלליי והתגובות שלה תמיד פרווה. לא רק כשאני מקליטה לה ככה על הדרך. אולי זאת התחושה הזאת, שהדברים האלה תמיד על הדרך איתה. בכל מקרה גם כשאני מספרת לה במציאות על האמנות שלי התגובות מאכזבות. זה מבאס לרצות לרוץ לספר לבנאדם שהכי קרוב אליך על הדבר המגניב והמרגש הזה שעשית, רק כדי שיגיב בצורה חצי אדישה.
שנה שעברה לא שיתפתי אותה במשך הרבה זמן במה שאני עושה, חושבת שהיה בי את הפחד המסוים הזה משיפוטיות, במיוחד כי לא היה לי מושג מה אני עושה והייתי גם בלי קשר אליה פשוט חסרת ביטחון. ואז היה איזה ערב שישבנו אצלה במטבח והשמעתי לה את אחת ההקלטות, והיא אמרה, אני לא זוכרת את המילים המדויקות, משהו על זה שזה נוגע באיזה מקום עמוק בתוכה שברור לה. קשה להסביר. משהו כזה שנוגע במקום עמוק של כן, זה הדבר. והיא אמרה את זה בלי הרבה רגש, והופתעתי שהיא אמרה את זה. עכשיו כשאני כותבת את זה זה מרגש אותי, ואולי גם עצוב? לא יודעת, זה קצת גורם לי לרצות לבכות.
אני חושבת על פעם שהיא שיתפה אותי בשיר שהיא יצרה, השמיעה לי, ואז התגובה שלי לא הייתה מתלהבת בטירוף וזה העליב אותה. זה מוזר, לא? היא אף פעם לא מגיבה תגובה מתלהבת בטירוף למה שאני עושה. אפילו כשהיא כבר אוהבת את מה שעשיתי ומביעה את זה, אף פעם אין שם הרבה רגש. זה גורם לי לרצות לבכות.
היום חבר דיבר על הבן זוג שלו, איך כל פעם אחד מהם מתקרב מתקרב מתקרב, נבהל ואומר ביי. על הפחד מדחייה. שתינו עמוק בתוכו והוא מתבטא בשתינו בצורות שונות וגם בצורות דומות להחריד. עכשיו אני זאת שאומרת לה שאני לא יכולה להיות פה ב100 אחוז כי אני לא יכולה לסמוך עליה. והיא אומרת אז מה אני אמורה לעשות, זה רק גורם לי לרצות להתרחק. וזה הריקוד. עכשיו אנחנו לא מדברות כבר שבוע וחצי, עם כמה התכתבויות ענייניות פה ושם. בראשון הייתה אי הבנה בינינו, אני חשבתי שקבענו לדבר אחרי שבוע להתעדכן על החיים וגם לראות אם באלנו להמשיך את ההפסקה לתוך השבוע השני שלה בחול, והיא התכוונה רק שנתעדכן על מצבנו לגבי ההפסקה. והתכתבנו ואני באתי פתוחה ואוהבת והיא רחוקה. והרגשתי שעשיתי כל כך הרבה להתאמץ לשמור על לב פתוח אליה, כי אני זאת שיזמתי את ההפסקה, ולא רציתי שהיא תרגיש שאנחנו לא עדיין ביחד, או שאני לא אוהבת אותה. והיא הייתה מרוחקת, אמרה שזה שאנחנו בהפסקה לא גורם לה להרגיש קרובה אלי, משהו כזה. ואז כשנסגרתי אמרה שהיא כבר הייתה מוכנה להיות חמה ואוהבת אלי, אבל אז הייתי לא נחמדה ועכשיו היא לא. כשכותבים את זה ככה זה נשמע רע. יש לה בעיות. גם לי, אובייסלי.
לא יודעת. כל פעם שאני מתעסקת בה כאן זה רק עושה לי רע. תכלס היו לי שבועיים מדהימים בלי לדבר איתה, פרחתי בלימודים וביצירה שלי כמו שלא פרחתי הרבה הרבה זמן. אין לי מחשבות על פתרון למצב הזה. אני לא מצליחה לעזוב אותה, אז מניחה שהאופציה היחידה היא טיפול, למרות שכל כך לא באלי להוציא את הכסף על זה, אבל נראה לי שאני צריכה להשלים עם זה. אני פשוט משום מה לא מצליחה לעזוב אותה. האמת שזה מוכר לי גם ממערכות יחסים קודמות, זה תמיד נגמר בפיצוץ, בהחלטה של רגע, שהכל התבשל תקופה כל כך ארוכה ואני מגיעה למצב שאני לא יכולה להכיל עוד רגע אחד של זה אחרת אני אתפוצץ לאלף חתיכות. ועכשיו יש משהו אחר, אני מפוקחת יותר אולי? משוכללת יותר במנגנוני ההגנה? אני לא מגיעה למצב של פיצוץ. אולי היינו בכל כך הרבה רגעים נמוכים באמת מזוויעים, פשוט תהומות של מצב נפשי כל כך גרוע, והמשכתי להיות, שאני כבר קהה. היה גם רגע בהתחלה שאמרתי לעצמי שאני לא אעזוב ברע, אני אעזוב בטוב. לא יודעת מה זה אומר. כאילו שאני לא אעזוב מתוך ריב, שזה יהיה החלטה שקולה ובוגרת, שמגיעה מתוך השלמה. כאילו שאני אראה את הדברים כמו שהם ואבחר בחירה, לא שאני אתן לדברים להתרחש מתחת לפני השטח בלי שאני שמה לב אליהם, ואז אתפוצץ ואלך. כמו בזוגיות הקודמת שלא ידעתי כמה הצורך שלי בנפרדות חזק, עד שהגיע הרגע שפשוט לא הייתי מסוגלת להיות יותר ביחד. אז מה עכשיו יהיה הרגע? שאבין שמגיע לי להרגיש טוב, ושאם המציאות היא שאני לא מרגישה טוב 70 אחוז מהזמן שאנחנו יחד, זה לא משנה שאולי יהיה אפשר לעבוד על זה ולהצליח לגרום לזה לעבוד, ההווה גרוע ולא משתפר וזה צריך להיפסק?