היו לי שבועיים מעולים. שבועיים של יצירה פורה ורגע ממש מרגש בתהליך שלי, התנסות ראשונית בהרבה דברים שהרבה מאד זמן רציתי ועכשיו הגיעו לכדי הבשלה. כתבתי והתחלתי להלחין שיר, הזמנתי מישהי לסטודיו ולימדתי אותה קטע תנועתי שלי והיה סשן מעולה וליהוק מעולה, יצרתי יצירה בסאונד שלימדה אותי הרבה, כתבתי מיליון טקסטים, עשיתי צעד ראשון בעולם הפלסטי בשני מישורים, כולל אחד שהלחיץ אותי כי אני לא מבינה בו, אבל הנה טבלתי בו אצבעות וזה לא היה כל כך נורא, וכבר למדתי דברים בעלי ערך להמשך הדרך איתו. התפתחות פרפורמטיבית ממש מרגשת. הומור! כל כך הרבה זמן שרציתי להרשות לעצמי הומור. והנה, כתבתי שירים מטורללים ומצחיקים, ואפילו בלי ששמתי לב הדימוי שעשיתי בסשן תנועה אתמול פתאום נהיה ממש מצחיק. גיליתי את ג'וני קאש. לול. ועוד דברים שאין דרך לכמת אותם, מיליון מחשבות ונושאים שאני חוקרת ואוספת כל הזמן עוד נושאים רלוונטיים. כל הזמן הנוירונים במוח נדלקים. ומפרגנת לעצמי להציע לאנשים לנסות איתי דברים. ופחות שמה לעצמי מקלות בגלגלים, עולה לי משהו שבאלי לנסות ואני כמעט מיד מנסה אותו, או מזמינה את האדם הרלוונטי, לא מתהמהת ולא אוכלת סרטים. כלומר בדברים מסוימים עדיין קצת אבל אין מה לדבר בכלל.
ועוד דבר יפה ששמתי לב אליו. אתמול בסשן התנועתי פתאום עלו לי מחשבות כאלה על עצמי של מה את דפוקה ומוזרה תוך כדי שאני מדברת איתה ומסבירה לה משהו, ואמרתי להן סבבה אבל אתן מפריעות לי ועכשיו זה הזמן לעבוד. וזה קרה גם בערב במפגש חברתי. מן לשמוע אותן אבל לא להיסחף איתן ולא להאמין להן עד הסוף, ויותר נכון להאמין בעוד דברים. לעבוד עם אנשים, וליצור באופן כללי, זה ממש לא דבר קל. וזה מעלה מלא חרדות וסרטים. ואני ממש גאה בעצמי, שזה דבר שמזמן לא הרגשתי, ואולי אני חצי מנסה לשכנע את עצמי להרגיש, אבל אובייקטיבית אני יכולה לראות. שכל הכבוד לי על השבועות האלה. ממש. והלוואי שיהיה יפה בסוף, אבל אולי זה גם לא הדבר שהכי משנה. Gasp.
חוץ מזה, נגמר אתמול הסמסטר הראשון האחרון שלי. קשה להפנים שאני בשנה האחרונה או מה זה אומר בדיוק. אבל סופסוף אני ככ נהנית.
היום היא נוחתת חזרה בארץ. אני חושבת שהשבועיים האלה לא היו מתאפשרים אם לא היינו בהפסקה. והייתי רוצה להבין איך לא לתת לזוגיות להשפיע לי כל כך על האמנות. אולי זה קשור למשפט שעלה לי בראש שבוע שעבר, ואחי לא התחבר אליו אבל הוא רק בשנה א הוא לא מבין, שטוב לאמנות שלי שיהיה לי טוב. טוב לאמנות שלי שאני אהיה שמחה. אני חושבת שזאת מחשבה מקסימה ואני מאחלת לי להחזיק אותה כמה שיותר. מנסה לא לתת למחשבות על הפחד שהיה לה חרא בשבועיים האחרונים ושזה יגרום לי להרגיש אשמה שלי היה טוב, או תחושת אשמה על כמה טוב היה לי בלעדיה. מה נעשה? אין מה לעשות. לא כדאי להרגיש אשמה על זה שטוב לי, למרות כמה שזה מוטמע עמוק.