קראתי הודעות ישנות, זה עשה לי עצוב. ככל שהזמן עובר אני מוכנה לעשות פחות ופחות. אני לא חושבת שזה רע. קיבלתי היום גם תובנות על התפקיד שלי בחרא הזה. מה אני מצפה שהיא תגיד כשזה רק מתחיל, והיא בחיים לא אומרת כי זה לא מה שהיא. מה אני יכולה להגיד לעצמי ולה במקום. כולנו תקועים באיזה מקום מחכים שמישהו יבוא אלינו, לא משנה בני כמה אנחנו. אני תקועה באדן חלון בחיפה. לא שנתקעתי שם, שמתי את עצמי לישון במיטה והרגעתי את עצמי עד שנרדמתי. היום אני צורחת. אף אחד מהם לא מקרב את מה שאני רוצה אלי. השאלה היא גם את מי אני רוצה קרוב. תוהה למה אני אוכלת סרטים של יאמנו כבר כמעט שנה וחצי על האם להישאר או לא עם האישה הזאת. כאילו, באמת למה? מה זה החוסר החלטיות הזה? בויפסנה שמתי לב שאוחזת בי התחושה שמכריחים אותי להיות גם, ובגלל זה אני כועסת על כולם ושונאת את כולם ורוצה למרוד. התחושה הזאת הייתה מוכרת לי מאד. היום נזכרתי במערכות יחסים קודמות שלי, אני תמיד סיימתי אותן. אבל תמיד זה הרגיש שלא בחרתי בזה, שלא הייתה לי ברירה. בין אם עם ר' שנפרדתי ממנה בפרץ כזה של אין מצב שאני חוזרת לסגור שבועיים בצבא ואנחנו נשארות ביחד כל התקופה הזאת, אני לא אשרוד את זה. זה היה הישרדותי. ועם האחרונה, שהיה מעין פרץ שדחף אותי שאמר, אני לא יודעת איך להיות ביחד או לבד עכשיו, אז אני צריכה להיות לבד. לקח איזה שנתיים עד שהפסיכולוגית שלי הצליחה לגרום לי להבין שאולי לא רציתי להיות שם יותר. בגלל זה אני שואלת את עצמי, אם ההתנהגות שלי בימים האחרונים היא סימן שלי לעצמי שאני לא רוצה להיות כאן יותר? כי באמת עשיתי הרבה מאד כדי לדחוף אותה לעזאזל. מתוך כאב מאד גדול, אבל עדיין. בכל מקרה, עכשיו אין איזה פרץ שאומר תעזבי אותה. אני מחכה לו. כל הזמן הזה אני מחכה לקול ברור שיגיד לי שאני צריכה לעזוב. או להישאר, אבל זה קול פחות סביר, יותר קל לשמוע את הקול שאומר תברחי. אבל הוא לא מגיע. ואני חושבת שהפעם מתבקשת בחירה, לא בריחה. לבחור להישאר, או לבחור לעזוב, אבל לא מתוך חוסר אונים אין ברירה.
היום סופסוף אין לי חום. אני עדיין חלשה אבל מרגישה יותר טוב. לפני כמה ימים יצאו לי כמה פצעים בשפתיים בו זמנית, היה לי חום ממש גבוה אבל עדיין לא מבינה מה נסגר. עכשיו יוצאת מהבית פעם ראשונה, מרגישה כמו מפלץ אבל זה לחברה טובה אז לא נורא. חופשת הסמסטר שלי הלכה על כמה ימים של סבל וכאבים בויפסנה ועוד שבוע של חולי. שמה לב שמתחילה לאחוז בין הריקנות שמתלווה ללהיות שבוע בבית חולה. אין לי ממש חשק לעשות כלום, למרות הפומו של החופשה נגמרת. עדיין לא חזרתי ליצור אמנות, שזה הגיוני כי הייתי חולה, ועכשיו קצת מלחיץ אותי לגעת בזה. מזהה את הקול הזה כקול שמנסה לשלוט בתהליך היצירה. ממה יש לי להיות בלחץ? כל החזרות נקבעו, הטקסטים כתובים, אז מה אם הם לא מושלמים? יש לי את כל המהלך שאני רוצה לנסות בראש, כל האנשים הסכימו לכל השעות. ממה אני בלחץ? כי אני נחה?
אם יש משהו שלמדתי בויפסנה הזאת היא שהראש הוא מקום מסוכן. לבלות הרבה זמן לבד איתו, בלי הכלים הנכונים, ובנאדם ישתגע. אולי זה הרגע לקרוא את הספר על שבויי המלחמה המרוקאים. למרות שלא ככ באלי. אין לי ממש חשק לשום דבר, וזאת תחושה מוזרה. אולי אקרא עוד ב"גלות המשוררים" של ברכט. אני כן מגלה כמה אני נהנית לכתוב שירים, סונגז. אולי בזה אוכל למקד את מלאכתי עכשיו. תחושה מוזרה באמת, להיות ללא חשק, לאדם שכל המהות שלו היא התשוקות שלו.