לא מצליחה לישון עד מאוחר בזמן האחרון
אבל עשיתי הרבה דברים שקשורים ליצירה שלי אתמול שזה היה כיף
למרות שהגלים חזקים מאד ורגע אחד אני מרגישה למעלה ו on top of my shit ורגע אחר קורסת על חוף האשליות והחרדות ומרגישה שאין לי כלום ואני לא יודעת כלום והכל שטוח וגרוע. למרות שאני חושבת שזאת האשליה.
החרדות האלה מוכרות לי מאד, בת הזוג אמרה שהיא לא זכרה אותן אף פעם בעוצמה הזאת כלפי היצירה כמו עכשיו. אני חושבת שאני כן? מצד שני אף פעם לא עבדתי על פרויקט לאורך כל כך הרבה זמן, וכנראה שגם לא כל כך לעומק ולרוחב ולכל הצדדים. מכל הבחינות אני עושה משהו גדול יותר, עמוק יותר(?), שלפעמים מרגיש גדול עלי. אני מתרחבת, וזה מעורר המון המון חרדה. אני חושבת שעיקר החרדה קשורה ביחסים עם העולם. איך היצירה תיתפס בעיניי אחרים, איך אני אתפס בעיניי אחרים. על מה עוד אפשר להרגיש חרדה ביחס לאמנות? זה הכל פחד איך יסתכלו עלי. מה יחשבו עלי. סתם יש עוד חרדות שאפשר לחוש מעשיית אמנות, נניח חרדה כלכלית. חה.
בכל אוייפן. הצעה שהגיעה אלי מכמה כיוונים היא להרגיע. לחשוב פחות. לא להסחף עם המחשבות החרדתיות שמגיעות, לא ללכת איתן ולפתח אותן וככה הן גדלות. קיבלתי מתנה חפיסת קלפים. מעמד הנתינה היה מלווה בתחושות לא נעימות, אבל המתנה עצמה מהממת ומדויקת מאד. אני עפה על הקלפים, גרסה מסוימת של קלפי טארוט, הם בול בול בשבילי. אתמול בלילה עשיתי איתם פתיחה ראשונה ויצא מאד מדויק. עשיתי פתיחה על התהליך היצירתי (איך לא, כל מה שאני מתעסקת בו זה האמנות שלי, עאלק חשבתי לעצמי לפני כמה ימים שאין לי אובססיה בימים אלו). הקלף שדיבר על מה תומך בי היה קלף של שלווה, לפתוח מרחב של שקט, חסר שיפוטיות, התבוננות חסרת תכלית, שהייה בהווה. ואני יודעת את זה, כשאני נותנת לדברים להיות כפי שהם ולא מנסה לשלוט בהם, נושמת, נהנית. הנאה זה חלק כל כך מהותי והוא הראשון שהולך לעזאזל. הקלף שדיבר על מה שחוסם אותי היה קלף של סמכות, כללים, חוקים. יצירה של מערכות חוקים שמנסות להסדיר, לארגן, לשלוט. וזה לא יכול היה להיות יותר מדויק, כל פעם שאני מנסה לשלוט בתהליך היצירתי אני מרגישה נורא. אני חונקת את עצמי.
הבתזוג הציעה להפסיק לחשוב כל הזמן מחשבות מטא. זה קשה!!! כל הקטע שלי הוא שאני חושבת כל כך הרבה, יותר מדי, פאק כל כך הרבה יותר מדי. הקלף שהוצאתי שהיה "הנושא" אמר בסיכום שלו "הגוף הוא המהות". זה נכון. כאילו לא מדויק אבל נכון. וכל החודשים האחרונים הגוף ממש נשכח מאחור, וכל ניסיון להיות איתו ביחסים מעלה כאב. לא סתם אני באזור המחשבות כל כך חזק. האמת שאני לא יודעת איך לחזור אליו. כל שיעור תנועה שיש לי אני בוכה קצת. אולי אני יכולה להשאיר את זה כשאלה פתוחה ולראות מה קורה. איך אני חוזרת לגוף?
לסיכום, קמתי בבוקר עם המשפט "if you want to poop, poop, don't talk", וסצנה של שני אנשים הולכים עם הגב זה לזה ואז מסתובבים, שולפים אקדחים עשויים מהידיים, כורעים ועושים תנועות וקולות של קקי. אולי יהיה גם סאונד של קקי אבל אולי לא. אולי צריך רק את האנושיות של השחקנים. אני חושבת שזה מצחיק מאד. לדבר על קקי זה חשוב! אני רוצה לדבר על קקי.