שדה פרחים

אני מרגישה חסרה, במחסור, חסר. זה לא משהו שצמח ככה פתאום באתי איתו מהבית. לא ברור לי למה אני נשארת כ"כ הרבה זמן בקשר שבו אני מרגישה כמו שאני מרגישה. כרגע זה מרגיש שאני מאבדת כוחות ולאט לאט המעט שעוד נשאר גם דועך. רצון למות, חוסר חיוניות, חוסר חשק מיני מוחלט שעולה רק מתוך צורך באהבה. חברה טובה אמרה, אולי הדבר הזה ממש רוצה להיפתר, הטרייר שנלחץ לי בקשר הזה. ואני חושבת עכשיו, גם אם הייתי מקבלת את מה שאני צריכה, זה היה משנה בכלל? גם זה לא אפשרי אפילו. זה הגיע למצב שאני שונאת להתנשק, שונאת את המגע. הכל קר ומרוחק. מסומן. והיא אוהבת אותי ורוצה לחיות איתי. וכשאני מרחיקה אותה עם הכעס והציפיות שלי היא מתרחקת. אז אני משתדלת לא לרצות ולא לצפות אבל זה נדחף בכוח דרך הסדקים במעטה הזה ויוצא כמו להביור בלחץ גבוה. חזרתי לעשן. מי שלא מכיר אותי לא מבין כמה זה חריג. זה לא רק היא. סיום הלימודים, העלאת המופע, מכבש לחצים. התקופה. הכל. המשפחה. אני לא עומדת בזה כ"כ. אז אני מעשנת. לנסות לכבות את מה שאפשר. זה מרגיע אותי האמת, מכבה, עושה נעים קצת, עושה תיאבון וכל מה שחשוב זה אוכל טעים. טחנתי וזה ירד קצת, בהתחלה היה נעים ועכשיו שוב חוזר הריק. אני באמבטיה. היא רוצה שאדבר עם מישהי, פסיכולוגית. אני לא רוצה ולא בטוחה למה. אני מרגישה שמה שצריך להיות מסודר זה הקשר שלנו, זה מה שהורס לי את החיים. למה אני ככה עמוק וחזק בדבר שעושה לי כ"כ רע. אני גם אוהבת אותה וכל זה. אם היא הייתה קוראת את הבלוג שלי הייתה נדהמת אולי ונפגעת מאד. אני פוחדת מהלבד. ואני מתה לתיקון. שהאישה הקרה והרחוקה הזאת תאהב אותי ותחזיק אותי כמו שאני צריכה. אין לה רבע מהמיכל שאני זקוקה לו. אני נשמעת לי רק כמו קרבן של מה אין לה והיא לא זה ולא ככה. במקום לקום וללכת אני נשארת כדי לסבול. הנה אני נופלת לבור. חם פה באמבטיה ואני צמאה.