שדה פרחים

את יכולה אולי להגיד לי מילים מתוקות, את יכולה לומר מה את אוהבת בי, מה את מחבבת בי, you love and like me right? את יכולה להגיד מה הרצון שלך בכל הנוגע אלי? לא רצונות גדולים, רצונות יומיומיים. מה את רוצה לעשות איתי. לא, לא להתחתן, אין לזה משמעות. מחוות גדולות ריקות מתוכן, החיים הם עכשיו, לא בגדול. לא יכולה לדמיין להתחתן, מרוב אוברוולם בטח אתנתק. עם מי אני אתחתן? איתך? ואז מה, איך יראו החיים שלנו? עוד עשרים שנה אמשיך לחכות כל דקת עירות להודעה ממך? תגידי לי משהו נחמד. משהו אוהב. זוכרת שהיינו אומרות את זה? Tell me something nice, והתכוונו תגידי לי משהו אוהב. היה בנו רוך, הייתה בנו תמימות, הייתה בנו אמונה. עכשיו כשאני לא רואה אותך את לא קיימת, כלומר גרוע מזה, את מתקיימת כנבל. צריכה להוכיח כל הזמן שאת לא, נכשלת. למה את איתי? מה את אוהבת בי? מה את רוצה לעשות איתי? את רוצה לפגוש אותי? את רוצה לצאת איתי עם חברים? למסיבות? לסרט? את רוצה לשכב איתי? את יודעת מה הרצון שלך? אני לא. אף פעם לא הבנתי את הרצונות שלך. למה את אוהבת אותי? את אוהבת אותי או שהתרגלת? או שיש כאן פצע גדול מדי שמבקש תיקון וגם את לא מצליחה לשחרר עד שיתוקן? את יודעת למה את אוהבת אותי? את יודעת למה את רוצה להיות איתי? את רוצה להיות איתי, עכשיו, לא רק בעתיד, בחתונה, במגורים המשותפים? איך הגעתי למצב כזה חמור של חוסר ביטחון משווע? אמרת שאני בת הזוג שהיית הכי בטוחה לגבי אבר, והיא הכי חסרת ביטחון. את באמת חושבת? את לא חושבת ששאר בנות הזוג שלך היו חסרות ביטחון בטירוף? זה לא מה שאני שמעתי מהסיפורים שלך. אני תוהה עם מי היית יכולה להיות שלא הייתה מרגישה ככה גם. מי לא הייתה יכולה להתערער ככה. אני רוצה לחזור להתחלה ולעצור את הדברים כשהם התחילו, להגיד - ככה את לא יכולה להתנהג איתי, אני לא אשאר. כבר מהרגע הראשון, כשחזרת לארץ כדי לראות אותי, אבל מיד פוצצת את כל הלוז שלך בדברים אחרים. או בפעם הראשונה שנטשת אותי כשהייתי חולה. לא הצלחתי לומר- ככה את לא תתנהגי אלי, כי הכל היה מאד מבלבל. לא מדובר. גרמת לי להרגיש כאילו אני משוגעת. לא עברתי משם כי אף פעם לא קיבלתי תיקון, הודאה בפגיעה, התנצלות. אם הייתי מקבלת את הדברים האלה עכשיו אני לא יודעת מה זה היה משנה כל כך. לא סלחתי לך. אני לא חזקה בסליחות. פגעת בי עמוקות ועכשיו אני פוגעת בך. אין מקום לכמה שאני נפגעתי, אין לי יכולת להגיד את זה או לדבר על זה. בשבילך אני נאחזת בעבר ולא משחררת, שומרת טינה. בשבילי אני שומרת על עצמי, איך אני יכולה לסמוך על מישהי שהתנהגה אלי ככה? ולא לקחה על זה אחריות? לא התנצלה באמת? לא ראתה באמת את איך שהרגשתי, איך הפעולות שלה השפיעו עלי. זה לא שזה בעבר. כל פעולה הכי קטנה שלך של ללכת ממני מקפיצה אותי בגלל הדברים האלה, אני חושבת. שקרו ולא קיבלו התייחסות. שאלתי מה הרצון שלך אבל אני לא יודעת בכלל מה הרצון שלי. מעבר לאוטומט של לרצות להישאר איתך, ואל תעזבי אותי, ואני רוצה שיהיה לנו טוב מאמי אני אוהבת אותך. מה אני רוצה באמת? אני לא יודעת. כל הרגשות שלי נשחקו עד דק. אין מרוחק ואין מרחב. חבל שלא לקחנו הפסקה מלדבר כשהיית בארהב. עכשיו הגעתי למצב שאני מוכנה להגיד לך לכי תעשי מה שאת רוצה עם מי שאת רוצה. לא אכפת לי יותר. אני רוצה לשחרר אותך ולראות מה מתוך הרצון שלך עצמך את רוצה לעשות. איתי. מה את רוצה ממני. אני מרגישה שאנחנו צריכות להתרחק כדי להבין מה אנחנו רוצות מהקשר הזה. לי זה לא ברור כרגע. לא מה אני רוצה ולא מה את רוצה. יוצא לי כל החשק מהכל. ממך ומהחיים בכלל. אני מרגישה שלא הייתי כנה איתך מי יודע כמה זמן. שלא הרגשתי קרובה באמת אלייך מי יודע כמה זמן. שלא הייתי כנה איתי, שלא הייתי קרובה אלי. איך אפשר. אני בניתוק תמידי. כל כמה זמן את אומרת לי משהו קשה שאת מרגישה ואני חושבת, היי, זה לא הוגן, ככה אני מרגישה כבר המון זמן והרגשתי שאסור לי להגיד את זה. אני חושבת שיש לך הרבה כוונות טובות, אני חושבת שאת עובדת על החרא שלך ואת מוכנה לעבוד על החרא שלנו, אני חושבת שיש לך רצון וגם יכולת להקשיב, בטח שיותר מפעם. וגם להיות בזוגיות איתך זה חרא גדול. ממש. את אומרת שאני מתמקדת רק בשלילי ולא מעריכה את הטוב. כן זה נכון. לא יודעת מה לומר על זה. בעיקר שזה שולל כל לגיטימיות של הדברים הקשים שאני מרגישה. כשכל פעם שאני מביאה את הקשיים שלי זה נתקל בכזאת התנגדות וביטול, אני מביאה אותם בחזק יותר, עד שאני מפסיקה להביא אותם. את אומרת שאת רוצה להקשיב לרגשות שלי, זה טוב ויפה, אבל אם את לא מסוגלת לשמוע מה אני מרגישה בלי להיכנס למגננה ולהרגיש שאני מאשימה אותך, אני נשארת עם כלום. זאת כנראה הסיבה שזה כל כך הפעיל אותי, כמה ימים אחרי שטסת לארהב ואמרת שחסר לך להרגיש אהבה, שאת מרגישה שאני נותנת לך כלום. זה הפעיל כי אני מרגישה שאני מקבלת ממך כלום כבר שנה וחצי.

אני צריכה אוויר. לנשום. אני צריכה מרחק ממך, מרחק רגשי. אני צריכה לחזור להיות אני. אולי אני אקבע דיקור לחמישי. מזמם לא היה לי ספייס בשביל עצמי. באלי גם מסיבה אומשו. להיות עצמי שוב. אולי אלך למצעד בחמישי, לפגוש אנשים, לצאת אחר כך. היא לא רוצה שאני אלך כי היא פוחדת, גם אני פוחדת, אבל אני צריכה לחזור להרגיש כמו עצמי. אני מרגישה כמו עצמי הרבה מהזמן דווקא בסביבה של זרים, שאף אחד לא דורש ממני שום דבר. אני מרגישה שדורשים ממני כך כך הרבה כל הזמן ושאין לי יותר מה לתת.

ובכל זאת גם עכשיו אני מחכה שתשלח לי את ההודעה הראשונה היום. שתראה לי שהיא אוהבת. זה הפך למשחק התחשבנות. אין לי יותר את המקום שהיה כותב לה כל בוקר, בוקר טוב מאמי, אני אוהבת אותך. יש רק את המקום שמרגיש כמה הוא לא מקבל בחזרה את כל האהבה שהוא נותן. אז הוא לא נותן יותר. זה אחד הדברים הכי כואבים, אני פשוט לא נותנת יותר כמעט כלום. רק באה בדרישות מתוך רעב ומצוקה. איך אני אתן. איך אני אתן. אין לי שום דבר לתת לך. רק נתתי ונתתי את כל מה שהיה לי ורוקנתי את המאגרים.

אני אכנס לאמבטיה עכשיו, מקווה שזה ייטיב עם הגב שלי. בערב יש לנו טיפול, למרות שעכשיו אני קולטת שלא טישרה לנו סופית. אני חייבת שזה יקרה. אני חייבת שדברים יהיו יותר טובים. אני חייבת מרחק.