אתמול הלכנו למופע, בזמן ששטפתי ידיים בשירותים לפני שהתחיל פטפטנו וראיתי בחטף את הפנים שלי מחייכות וצוחקות, פרצוף פרצופי הבעתי. הופתעתי. נראיתי חמודה מאד. היה לי חום כלפיי. גם היום בשירותים בעבודה קרה מקרה כזה לרגע שראיתי אותי עם חיוך. אני לא יודעת מתי פעם אחרונה שראיתי את עצמי ככה, מחייכת בטבעי ולא בשביל תמונה, ולא את הפרצוף הרציני כשמביטה במראה כשאני לבד. לפני כמה שבועות סיפרתי לשותפה את מעללי אותו הזמן עם הבתזוג והתחלתי לבכות, אמרתי כמה שאני מרגישה חרא עם עצמי, והיא אמרה שיש בי עוד כל כך הרבה חלקים יפים ומדהימים שהיא מעריכה ומנתה את חלקם. אני שוכחת.
היה יום נחמד אתמול. היינו באירוע משפחתי עם אוכל טעים, אבא שלי עלה לברך ולא הצליח אז אשתו הקריאה את הברכה במקומו, הוא בכה מאד אבא שלי. זה היה חתכת דבר. בכה מהתרגשות מאד. גם הוא וגם אחיו ברכו את אחיהם ואמרו שהם יודעים שלא משנה מה קורה, הוא תמיד יהיה שם. זה הפתיע אותי, כי זה דבר שאני אומרת אותו כבר זמן בזוגיות, שאני זקוקה לזה, שזה מה שיש לי לתת ואני צריכה את זה חזרה, לדעת שלא משנה מה את שם אם אני צריכה אותך. וזה מה שכואב כל כך כשאני מתאכזבת לגלות שזה לא המצב, לפחות כפי שאני חווה אותו. זה קטע כי אני לא יודעת אם אי פעם נאמרו לי המילים האלו בבית, אבל אולי זאת תחושה שקיבלתי מאבא שלי, כנראה משניהם. הבתזוג ציינה את תחושת המשפחה החזקה שיש במשפחה של אבא שלי, וגם את כמה שזה חשוב לי. אני בקשר כל כך רעוע עם המשפחה הגרעינית שלי שקשה לי לראות את זה, אני בתחושת כלכך עמוקה של מחסור במשפחה אז קשה לי להתחבר למקום של משפחה זה דבר שהוא נורא חשוב לי. אבל תכלס, כן. להיות שם אחד בשביל השני בכל מחיר, זה מה שאני צריכה ומה שאני מחפשת. מה שאני יודעת לתת ולא יכולה לתת פחות מזה, לתת פחות מזה עושה לי נכות. היה בי רגע של לפנטז על משפחה משלי, חזקה, מלוכדת, של להיות שם זה לצד זה. להקים משפחה.
היה יום נחמד בינינו אתמול, רגוע יחסית. אחרי המופע, שעורר בי הרבה מחשבות, היא הזמינה אותי לארוחת ערב במקום קוריאני חדש. היה טעים, היה קצת מפלרטט. אחר כך בלילה התכרבלנו והתחלנו קצת להתקרב. היה רגע שהיא נישקה אותי כמו שמנשקים אדם קרוב שאוהבים ורוצים להתקרב אליו עוד. אני לא זוכרת מה נאמר או איך זה הוביל לשם, אבל נראה לי שבאופן כללי הייתי על סף דמעות עם כל הקרבה הפיזית. אני חושבת שאמרתי שהרגשתי שהיא לא אוהבת לנשק אותי יותר, והדמעות פשוט פרצו ממני בלי שליטה. היא מזמן לא נגעה בי ככה ברצון וחשק, נישקה אותי ככה. אמרתי על כמה לחץ אני מרגישה בעצם כל הזמן, לא להלחיץ אותה עם ליזום סקס, לגשת אליה בעדינות, אבל בעצם זה כל כך הרבה אחריות עלי ואני לא יכולה. ובעצם אני פשוט מרגישה דחויה כל הזמן. שזאת התמה הקבועה של הצד שלי ביחסים, אבל יש מספיק דברים שיכולים להחשב כפרשנות אישית שלי. המגע הוא משהו קונקרטי שלא ניתן להכחיש. אחרי זה כמובן כבר לא הייתה מיניות והתבאסתי שלא השארתי את זה לעצמי וסתמתי. עד שכבר היה זרזיף של מגע שאני כמהה לו. אבל אני יודעת שזה טוב שדיברתי ולא השארתי אצלי. היא לא ידעה מה להגיד אבל חיבקה אותי. אני הרגשתי קצת בחרדה אח"כ, שהבהלתי אותה. הרבה פחד להבהיל אותה עם הרגשות שלי.
עכשיו אני נחה אצל אבא שלי אחרי העבודה ומאוחר יותר אקח אוטובוס לתא, אנחנו הולכות להופעה. כנראה פעם ראשונה שלנו יחד בהופעה במעל שנה וחצי זוגיות, שזה קטע. אני לבד בבית של אבא שלי, מה שלא קרה במשך שנים אולי. כשאני פה אני תמיד מרגישה סטרס וחרדה שכל דבר שאני עושה לא בסדר ותכף וינזפו בי, כי זה קורה הרבה. הקיום שלי מרגיש פה כמו דבר לא רצוי, טפילי. אבל להיות פה לבד זה עולם אחר. אני עדיין לא מרגישה בנוח כמובן אבל זה כ"כ יותר נעים, בלי האנשים שמאכלסים את הבית הזה בשגרה.
הבתזוג מנסה ללחוץ עלי לחזור לטיפול אינדיבידואלי. היא אומרת שאני קורסת וקוראת לעזרה והיא לא יודעת איך לעזור לי. אני חושבת שזה נכון. זאת גם התקופה בשנה, וגם תכף אני מסיימת 4 שנים הכי אינטנסיביות בחיים האלה, ואני מרגישה הרבה לחץ. זה נכון שאני קצת קורסת. בעקבות הכתיבה הזאת אני מרגישה גל מסוים של חמלה לעצמי, חמימות קלה. זה נחמד שאני עושה גם דברים שעושים לי נעים, כמו לנוח, לבלות זמן לבד, ללכת להופעות. אני כן מזהה אבל את הסימנים הרעים של הקריסה הזאת שהיא מדברת עליה, שאני לא מדברת איתה עליהם. פנטזיות הולכות וגוברות בתדירות (ובעוצמה אולי?) על למות, על להטביע את עצמי סמים ותכניות פעולה איך לעשות את זה, רצון חזק לברוח ולהיעלם, מחשבות טורדניות בזמן נהיגה. אני כבר מכירה את הדברים האלה היטב אחרי שנים רבות איתם ויודעת לא להבהל מדי, אבל אני כן שמה לב להתגברות שלהם, ולהשפעה שלהם עלי. כלומר שקשה לי. משום מה אני ממש ממש מתנגדת לללכת לטיפול אינדיבידואלי חדש. אני מרגישה שאני צריכה שהדברים שמפריעים לחיים שלי יגמרו, הלימודים והלחץ מהם, המרחק הפיזי ביני לבינה שגורם להרבה קשיים בקשר, הקשיים באופן כללי בקשר שבגללם אנחנו מחפשות טיפול זוגי ואני כמובן לא יכולה להחזיק שני סוגי טיפול. וגם מחסור במשאבים, אין לי משאבים לשבת בטיפול ולפתוח את התחושות האפלות והתהומיות שלי. אין לי. זה יותר מדי. אני צריכה לייצר ספייס בחיי לרווחה נפשית קודם. לא יודעת לגבי הטיפול הזוגי אם לזה כן יש לי אנרגיות, אני בעיקר מרגישה שחייב שיהיה פחות קשה בתחום הזה ושהוא מקור מרכזי לסבל בחיי.
טוב פיפי ושנצ.