אתמול הבתזוג אמרה למטפלת הזוגית החדשה שהיא חושבת שאני במשבר. המטפלת שאלה אותי אם אני חושבת שזה נכון. אמרתי שאני לא בטוחה איך לענות על זה, כי גבול ההכלה שלי נמצא כל כך רחוק, אני מסוגלת לסבול כל כך הרבה לפני שאני מתפרקת לחלוטין. אז אני עדיין לא בגבול. אבל אולי קצת מתחת.
אמרתי שאני בנאדם כל כך מתפקד וגם בזמנים כאלה שהם קשים מאד אני עדיין מתפקדת לחלוטין. והבתזוג אמרה נכון, בדברים מסוימים, ואז בדברים אחרים את ממש לא מתפקדת. ואני קולטת כמה שזה נכון בעצם, וכמה יש הידרדרות בתפקוד באזורים שקשים לי לתחזוק ועל מה שזה מעיד.
אני כבר שעה לא מצליחה להזיז את עצמי לעשות כלום למרות שרציתי לצאת מהבית עוד חצי שעה. נעה בין רצון לאפשר לעצמי להתפרק לחלוטין לניסיונות לשכנע את עצמי שיש לי דברים ששווה לחיות ולצאת מהבית עבורם. אבל יש בפנים איזו זעקה אילמת ובתוכי אני נופלת על הרצפה ולא קמה.