בבית הזה שכולל 5 נשים נוספות שחצי מהן מחרפנות אותי
עכשיו הן עושות סשן נגינה בגיטרה ושירה בציבור, שזה בערך הדבר הכי מחרפן שיכול לקרות סביבי כשאני כבר מחורפנת. עכשיו הבתזוג מנגנת ושרה להם שירים שלה וזה עוד יותר מביא לי את הסעיף. יושב על ה-למה לעזאזל שאני אתעניין באמנות של מישהי שלא מתעניינת בשיט בשלי. עכשיו גם אולי בכלל לא נעלה את המופע הזה שיצרתי במשך שנה שלמה.
ככל שאנחנו דוחות את לדבר על מה שקורה בינינו והרגשות זה רק מביא לי יותר עצבים ושם אותי יותר בקצה. כל רצון או ניסיון שלי לדבר על רגשות נענה בזלזול וחוסר רצון מצידה. ואז היא מתפלאה כשאני נהיית עצבנית וזה יוצא עליה.
רק באלי לעוף מפה. הכל מרגיש לי חסר אונים בימים האלה. להיות כלואה בסיטואציה שאני לא רוצה להיות בה בלי אפשרות ללכת זה הדבר הכי חרא בשבילי. למרות שזה לא שיש איזה מקום בארץ או בעולם שכרגע יענה לי על הצרכים, של ביטחון, שקט ולהרגיש אהובה ושאכפת ממני. לפחות רוצה ללכת כבר הביתה, אני חייבת ללכת פאקינג הביתה.