מרגיש כמו תוגת שבת, רק שזה עצבות מוצאי הסיוט של השבועיים האחרונים. הסרט לא שימח אותי ואני לא בטוחה שהיה שווה את היציאה מהבית. ראיתי פרנסס הא בפעם הראשונה. חמוד. כשסידרתי את החדר נתקלתי בהרבה ספרים שהרגישו לי מעוררי השראה אז ערמתי אותם על השולחן בערימה. אני מרגישה רצון לבכות את עצמי לשינה במיטה. אבל אולי עוד אפשר להציל את הלילה הזה ולהקיף אותי בספרים על המיטה ומגזינים שלקחתי מספריית האמנות של הבצפר בשביל קולאז'ים. אני לא טובה בלהתמסר. הבתזוג אמרה שאני טובה. אני מרגישה שלא. להתמסר למצב הרגשי שלי נפשי. לא להלחם. תמיד מרגיש שצריך לעשות משהו כדי לשפר, אני מהאנשים האלה שהמוח שלהם תמיד מחפש פתרונות. אני טוב בזה. אולי הפיתרון הוא להתמסר. לא פתרון. כשהייתי בבאר שבע ועוד חשבתי שאסע הביתה ואחזור, עשיתי רשימה של דברים חשובים לקחת. הבתזוג אמרה אולי איזה ספר שחשוב לך וישמח. חשבתי על שיחות עם אלוהים, שהיה שם בהרבה רגעים משמעותיים בחיים שלי. אני יכולה לקרוא אותו רק בתקופות ספציפיות, לא תמיד הוא מתקבל אצלי טוב. או שזה עובד או שזה לא, כמו מגנט. לפעמים אני מתכת ולפעמים דברים אחרים. בכל אופן. אני חושבת לקחת ציפרלקס. אבל באמת. שזה לא משהו שחשבתי אותו עדיין. לפני המלחמה שבתוך המלחמה הייתי במצב נורא, ממש בימים שלפני, הרגשתי שאני מתפרקת. הלימודים נגמרים עוד חודש. עוד כמה חודשים אתפטר מהעבודה שהייתה לי עוגן כלשהו ב6 שנים האחרונות, ולא תהיה עוד. ואטוס. ואני חושבת, אולי זה לא הזמן הנכון להתחיל ציפרלקס. אבל אולי זה דווקא כן, כשישלי כמה חודשים להתנסות ולבדוק מינונים וסוגים שונים. ויפקס בצבא עשה לי בחילות נוראיות. ועוד חודש המופע שלי. שמעורר בי חרדה מאד גדולה. ולשלם ארנונה אני צריכה. ולהיכנס לחשבון בנק שלי גם מעורר בי בושה וחרדה. ועכשיו כל הדברים האלה ביחד גדולים מדי עלי. ירדתי בתחנה של הבית שלי. כל כך רציתי בית בשבועיים האלה אבל בבית אין מרחב מוגן ונסיעות היו מפחידות. מרגישה שהימים הראשונים בתל אביב, להתעורר באמצע הלילה ולרוץ למרחב מוגן, הורידו לי שנים מהחיים. בשלב מסוים הרגשתי שאני הולכת להיות האדם הזה שמרעש קטן שמבהיל אותו הוא מתחיל לצרוח ולצרוח ונתקע שם. לא הפכתי לאדם. הגענו לבאר שבע וישנתי סופסוף. כל הימים הראשונים בבאר שבע, ותכלס רוב הזמן שם, ישנתי איזה 10 שעות בלילה. זה לא טיפוסי לי. ישנו בממד והרגשנו בטוחות, למרות שסורוקה הייתה לידנו, למרות שאנשים נהרגו בממד. אני לא יודעת איך לעבד שום דבר מזה. אני לא יודעת איך אני אמורה ליצור עכשיו אמנות. מחר אני פוגשת את שני השחקנים שלי, אני כאילו צריכה להכין משהו לקראת אבל אולי לא. אולי סתם ניפגש לשעה ונאלתר ונזוז ונעשה קולות ונרקוד ונשיר. כאילו הגיוני לעשות אמנות כדרך פורקן אבל אני נאלמתי בשנתיים האחרונות. אין לי מה להגיד על כלום. אני פוחדת. אני פשוט פוחדת ועצובה וחסרת מילים וחסרת קול וחסרת גוף. ואני רוצה שיהיו לי מילים, כי זה מה שאני עושה, ככה אני מכירה אותי, ככה אנשים פעם הכירו ואולי עוד היום, בעלת המילים, וליצור זאת הדרך שלי לפרוק ולהביע, אבל כל מה שנשארתי איתו זה פחד משתק, מאנשים, מלהיות חסרת קול, מלא לדעת מה לומר, עד שאני לא יודעת מה לומר, ואין לי קול, ואני מתחבאת מאנשים. אני תמיד מרגישה שאני צריכה להופיע ואני לא יודעת איך להתקיים עכשיו כשאין לי את הכוחות להופיע. לבדר, להיות מעניינת, קוהרנטית, חכמה, אסופה. אני משתתקת. ובעצם על זה המופע שלי אבל לא הצלחתי לעבור את מחסום הבידור. מה אומרים כשאין מה לומר, כשאין יכולת לסדר את המילים, את הגוף, למשמע. אי אפשר למשמע יותר. אני עייפה ועצובה והדמעות לא יוצאות. שוקלת לקחת חצי קולנקס. קיבלתי מרשם. אמרתי לרופאה שאהיה על זה כי זה ממכר. אז אני צריכה להיות על זה. אני שמה לב שאני רוצה שיטפלו בי. לא חדש. שידאגו לי. אני מתמודדת עם פחד דרך שליטה, מנסה לשלוט בהכל, בחיים, בנרטיבים, באיך תופשים אותי. קראתי תגובה יפה איפשהו, על להתמודד מול פחד עם אומץ, ולא עם שליטה. איך נראה אומץ? בסיטואציה הזאת? האומץ להיות עם עצמי, עם הקשה, בחמלה. אולי? המילה הזאת כבר זרה לי כל כך. אני כבר לא מנסה אפילו להיות בחמלה. אני גם כבר בקושי באינטרוספקטיבה. אני מוצפת. ואני פוחדת מהזמן שלי מחר עם השחקנים. הזמנתי סטודיו גם לשעה לפני כדי להיות עם עצמי. אני פוחדת לפגוש את עצמי, אבל עוד יותר פוחדת לפגוש אותם לא אסופה. הבתזוג אמרה לנסות למצוא את הדרך הכי פחות מלחיצה להמשיך במופע. אני שמה על עצמי יותר מדי לחץ. ועכשיו בכלל זה לא הכרחי. יש מספיק אלימות בעולם, המורה שלי ליוגה שלא הלכתי אליה כל השנה אומרת, אנחנו לא צריכים גם להוסיף אלימות כלפי עצמנו. אני לא יודעת איך לעשות דברים שלא בלחץ ולהכריח את עצמי. אני מפוחדת. אני עייפה ועצובה. אני אנסה עכשיו לפרוס את הספרים על המיטה והמגזינים.
ספר על הכריזמה האפלה של היטלר באנגלית, ספר שירים של חזי לסקלי, ההשראה חוזרת מתיקונה, ספר לילדים על טוב ורע, על בשר ורוחות ספר שירה שקראתי שיר שתפס אותי ועדיין לא פתחתי לקרוא. לא זוכרת מה עוד. נשארו לי שני משולשי פיצה ואני אוכל אותם מחר. לא יודעת מה עוד אני אוכל מחר. אני לא יודעת איך לשחרר שליטה על החיים שלי. הגב שלי מתחיל פחות לכאוב, הוא מאד מאד כאב כל הימים האלה של איראן. ביי בינתיים