שדה פרחים

פשוט סיוט שהולך ומחמיר בכל פעם ששוב מתעורר חרא

מפעם לפעם הצורך שלי לסמם את עצמם גובר

יצאנו לארוחת ערב שתיתי ג'ין וקראתי הרבה על שילוב עם בנזואידים, ישלי קלונקס וחשבתי לקחתי חצי כדור, נשמע כאילו זה מפיל, אבל באינטרנט גם כתבו ששה עשוי לגרום לקשיי נשימה ועד דום נשימה, שזה לא רצוי כמובן, במיוחד כשקושי בנשימה זה משהו שמפחיד אותי. מצד שני זה נשמע כמו סטלה טובה.

לקחת נשימות לא מרגיע אותי. לדפוק אגרופים בקיר לא מרגיע אותי. אני לא יוצאת מהלופ שבו אני קצרה ואז כלבה אליה וזה מחמיר את הכל. אני לא יודעת איך לצאת מהחרא הזה. אני לא יודעת איך לצאת מהקשר הזה למרות שרציתי מאד לעשות שיחה שבה אני אומרת לה שדברים צריכים ממש להשתנות כי אני לא יכולה להכיל את זה, אני לא מסוגלת יותר, אבל במקום זה נכנסתי לחרדה איומה ואז הייתי אגרסיבית ולוחצת מדי אז זה הרחיק אותי ואז אני כעסתי ועכשיו אנחנו בלופ המזדיין הזה. והיא לוקחת את הספר שלה וקוראת ולא רוצה לדבר ואומרת שאני אכזרית אליה. למרות שאני מרגישה שפשוט חרא אלי בטירוף. אני רואה גם מתי היא לא ומתי מה שאני עושה גורם לה להיות כלבה בת זונה. ונלך לישון ומחר יום חדש אבל כל רגע כזה של נוראיות מרגיש כמו סוף העולם. כמו פאקינג סיוט שלא יעבור ואני לא אעבור את זה.

היום חשבתי שאולי הדבר הזה שתמיד הרגשתי כל החיים שלי, שאני בתוכי מכורה לסמים למרות שמעולם לא עשיתי שימוש כזה בסמים, מלבד שנים של התמכרות לוויד אבל זה לא נחשב, פתאום חשבתי שאולי יש פה עניין. אחרי לילה שני ברציפות שלקחתי כדור כלשהו מתוך מאגר הולך ונצבר של כדורים מסוגים שונים, פתאום חשבתי רגע אולי סופסוף מתפתחת בעיה. וחיכיתי לזה, שנים חיכיתי לזה. אני מרגישה שאם הקשר הזה ימשיך כמו שהוא בצורה הזאת אני הולכת לפתח בעיה. ואני זורקת על זה פה ושם לחברות, על אלכוהול זה, וויד זה, כדורים ככה, רק הבתזוג שלי באמת יודעת שעשויה להיות לי בעיה, אבל אני ממננת את כמה שאני מספרת לה, כי אני יודעת איך להשפיע על דעת קהל, יודעת איך לגרום לאנשים להרגיש מה שאני רוצה שירגישו. בולשיט. וחשבתי על זה שאין לי בעיה כי הכל תחת שליטה, הכל מנוהל, אני מלכת השליטה, אני מנהלת המנהלים, אשפית הלוזים, וכו, ואז חשבתי שזה מה שמכורים אומרים לעצמם, וזה עשוי להיות נכון בהתחלה, עד שהם מאבדים שליטה. וחשבתי, אה, מעניין אם זה הרגע הזה במסע ההתמכרות שלי שאני חושבת שאני תחת שליטה, ואחר כך יהיו דברים אחרים. כמו בסיפור עם המשוגעת ביוון, לפני בדיוק ארבע שנים, עוד חודש וחצי, ב19.8, זה בדיוק ארבע שנים לרגע שחשבתי שאני הולכת להירצח על ידי אישה בפסיכוזה עם גישה לסכין שחושבת שקראתי לחיילים ישראלים לבוא לרצוח אותה. גם אז, ידעתי מההתחלה שהיא לא יציבה, שהיא טרהלהלה, ואמרתי- אני בשליטה. אני בשליטה. אני בשליטה. עד שבסוף הדברים איבדו שליטה לחלוטין. למרות שבסוף גם מה שהציל אותי היה שהייתי בשליטה, או שהפגנתי איזו תחושת שליטה מסוימת, וניהלתי את האירוע, והייתי מאד רגועה, ודיברתי בקול נמוך ושקט ובטוח, ולא עשיתי תנועות חדות, והתרחקתי ממנה אבל בלי לגרום לה להרגיש כאילו משהו איתה לא בסדר. ממש כאילו הוכשרתי לכך, אבל לא, פשוט גדלתי בסיטואציות מופרעות. אף פעם לא משהו כזה, אבל זה במערכת.

בכל אופן. על מה דיברנו. אני לא יודעת. כמה פעמים אפשר להגיד סליחה ושהיא תתקבל? אני בכלל מאמינה לסליחה של עצמי? לא נראה לי. לא יודעת. היום היה רגע כשהיינו בארוחת ערב שסלחתי מכל רגע שלה אבל לא הצלחתי ללכת משם, זה מוטיב חוזר, אני פשוט לא יודעת לעזוב סיטואציות שקשור לי מתוך התקווה שאני אקבל אהבה, אני כל כך נואשת להרגיש טוב, אהובה, שייכת, שיש לי מקום, שאוהבים אותי, שאני שייכת, שיש לי מקום, שאני מכניסה את עצמי לסיטואציות שכל כך רעות לי ואני לא מצליחה לצאת מהן. אז היום בארוחת ערב הזאת היה רגע שלקחתי אותה הצידה כי רציתי לדבר רגע, והיא החזיקה בירה, והייתי כל כך עצבנית שרציתי לקחת את הבקבוק בירה הזה ולשבור אותו, וידעתי שזה הגבול שאין ממנו איך לחזור, למרות שיש הרבה אנשים שחוזרים משם ונשארים ביחד, אבל כן ידעתי שזה הגבול שאין איך לחזור ממנו, אלימות פיזית, שעולה בי יותר ויותר הדחף אליה, שכרגע מתבטא באלימות פיזי כלפיי, וזה מאד מבלבל, כי את חושבת על עצמך בתור אדם נורמטיבי, טוב לב, אדיב, נחמד, טוב לבריות, שלא מתנהג באלימות לבת זוג שלו, ואני כמובן לא, זה שיש לי מחשבות כאלה אלימות ודחפים זה לא אומר שאני אדם שמתעלל בבתזוג שלו כי אני הרי לא פועלת על פיהם, זה ההבדל הדק הזה בין אדם שמאבד שליטה לאדם שלא מאבד שליטה, אני לא מאבדת שליטה ונוקטת באמצעים פיזים, אני זוכרת שהמשוגעת סיפרה לי פעם אי אז לפני ארבע שנים, איך עברו ארבע שנים, שעם האקסית שלה היא פעם נתנה אגרוף לקיר מולה, לדעתי זה היה מולה, בקטע מאיים, ואמרתי שזה ממש לא בסדר, והתנהגתי כאילו אני נבהלת וכאילו אני כל כך מוסרית יותר. באמת חשבתי שזה לא בסדר. מאז נתתי מספר לא מועט אבל גם לא רב אבל מספיק בשביל שזה יהיה "וואטדהפאק" פעמים אגרופים לקיר, או לראש שלי. לראש שלי היה יותר אבל זה גם היה בעיקר בלילה אחד ספציפי שהיו הרבה. בקיצור. אפשר לראות מהכתיבה שלי שאין לי יותר מה להפסיד, מה להסתיר, זה דברים שאני לא מספרת לאנשים, לאף אחד, גם לא לבלות אנונימי, פגיעות עצמיות ועניינים, מחשבות אובדניות אני לא מספרת לאף אחד, אני מתנהגת כאילו אני יותר טובה מזה, כאילו יש משהו מביך בדבר הזה, לפגוע בעצמך, לשנוא את עצמך, לרצות למות, כאילו יש בזה משהו ילדותי לרצות למות, לא עברתי את גיל 16, לפגוע בעצמך, זאת גם דרך מוזרה, אפשר בכלל להגיד שלתת אגרופים לדברים זאת פגיעה עצמית? סמים ואלכוהול אפשר לומר שכן. אני כבר זמן אומרת שהלוואי שהייתה לי התמכרות לאלכוהול, זה היה קל יותר, אבל אני לא אוהבת את ההשפעה של אלכוהול כ"כ, לא ביומיום בכל אופן. בכל אופן. בכל אופן. בכל אופן.

התחושה הזאת של סוף העולם היא קשה. התחושה הזאת שאני אדם פוגע היא קשה. זאת התחושה שאני הכי לא יודעת להתמודד איתה, יותר מכל דבר אחר. התחושה שאני לא בסדר, התנהגתי לא בסדר, עשיתי משהו לא בסדר. שאני רעה, או אנוכית, או אכזרית שזאת מילה חדשה בלקסיקון האשמה, או מניפולטיבית שהיא מילה ותיקה שתמיד מקבלת טוויסטים חדשים, או לא יודעת. איבדתי את חוט המחשבה. אז התחושה הזאת שאני לא בסדר, שהתנהגתי לא בסדר ועכשיו אני ננזפת על זה, היא הכי קשה לי. היא הכי מובילה לפגיעה עצמית. זאת החלומות הכי חוזרים שלי, שאני רוצחת מישהו בצורה מאד גרפית ואלימה, פנים אל פנים, ואז בורחת כל החלום ופוחדת שיתפסו אותי. למרות שעכשיו בקשר הזה עולה תחושה חדשה שמתחרה בה ברמת הנוראיות הבלתי ניתנת להרגשה, והיא חרדת הנטישה. תמיד זה היה כזה מעין קלישאה כזאת, חרדת נטישה, לא יודעת. נכון? קלישאה כזאת על חרדת נטישה. אבל רמות חרדות הנטישה שעולות בי. יכולות לגרום לי לאלימות קשה. אולי זה מתחבר. חרדת נטישה ותחושה שאני לא בסדר. שנוטשים אותי כי אני לא בסדר? אני נהיית אלימה כשאני מרגישה חרדת נטישה. אין סיכוי שמישהו יקרא את כל זה עד הסוף אבל מי יודע אולי כן. אני מעבר לזעקות לעזרה. או שלא? בטח לא. אני כולי זעקה אחת גדולה לעזרה אני מרגישה, הבלוג הזה, אבל תמיד במורה מעודנת, או לפחות אני נדמה לי שאני מציגה את עצמי זועקת לעזרה בצורה מעודנת, ובפועל זה לא. תמיד יש לי מעין תחושה כזאת כאילו אני עושה את זה בעדינות, כאילו רואה שדברים תחת שליטה, מנוהלים, הגבולות שלי איתנים ואני לא חוצה אותם. אני לא חושבת שאני קלונקס אבל הייתי מאד קרובה ללשלב הלילה, אני פשוט אחראית מדי, תמיד הייתי אחראית באופן שבו בחרתי באסקפיזם. הייתי שמחה לחיבוק עכשיו אבל לא נראה לי שהיא תחבק אותי בחיים. בימים האחרונים שנאתי אותה בטירוף וגם הלילה היה בי ממש חוסר רצון לקרבה מכל סוג איתה. היא אכזבה אותי בצורה עמוקה. מתי זה יגמר? מתי ניפרד? או שניפרד או שנחליט שממש די לכל החרא הזה. נזכרתי פתאום שאמרנו שלא יהיו דרמות ביולי. אולי בנימה הזאת אנסה להיות נחמדה עכשיו.