התעוררתי בחרדה. אני כותבת את המכתב שאתן לה כשנדבר. זה מגביר את החרדה. אני מנסה להסביר לה בו למה אני כל כך בחרדה בקשר הזה. אני נורא עייפה וכואב לי הראש. הלוואי שיכולתי להתקשר אליה ושהיא תרגיע אותי. זה יהיה ברעתי, אני יודעת. כנראה שגם הרצון לעשות את זה הוא עוד אחד מהמבחנים שלי אליה שאני נותנת לה כדי שתיכשל. אני בתהיות רציניות אם קשר שעושה לי כל כך הרבה חרדה במשך כל כך הרבה זמן, וזה רק הולך ומחמיר במקום להשתפר, ומחמיר למקום כ"כ רע שאני שוקלת ברצינות לקחת נוגדי חרדה ודיכאון, אם זה לא קשר שפוגע בי. אני רוצה לדבר איתה על זה, אבל אני גם פוחדת שהיא תקרא את זה בתור דחייה ושאני עוזבת אותה. אני הייתי רוצה שנהיה במקום שטובתה של השנייה עומד מול עינינו, ונסתכל באומץ וכנות על הדברים, ונוכל לומר שאם משהו עושה למישהי כ"כ רע אולי הוא לא נכון לה. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה ואני לא רוצה. אבל גם אני מגיעה למקומות כ"כ קשים בתחום עצמי שאני פשוט לא מסוגלת להכיל יותר. חושבת על כשהיינו 4 חודשים ביחד ואמרתי שעוד לא מיציתי, אני לא רוצה לעזוב, ושאם ארגיש בהמשך את אותן התחושות אעזוב אז. אבל זה רק הלך והחמיר, ונהיה הרבה יותר קשה לעזוב עכשיו כשאני מרגישה כ"כ תלויה בה. כאילו לא יודעת אם זאת הסיבה, שאני תלויה בה.
כואב לי הראש. בא לי להצליח לישון. בא לי שהיא תרגיע את החרדה שלי. אבל זה לא.