החלטתי לא לעבוד על המופע הבוקר ולנוח. אין לי כוח לצאת מהמיטה. חשבתי לכתוב במחברת אבל אין לי כוח להתיישב ולכתוב אז אני כותבת פה במקום. קמתי למלא אמבטיה אז הרעש של המים נשפכים לתוכה נשמע חזק. שתי השותפות שלי לא ישנו בבית אז אני לבד כאן. זה תמיד מעלה את האפשרות לאונן אבל גם לזה אין לי הרבה כוחות.
אתמול היה יום בסדר. מה זה יום בסדר, היה לא רע. המורה שלי למשחק בא לעבוד איתנו וקידמנו כמה קטעים בצורה שאני מרוצה ממנה. קטע אחד מרכזי עדיין לא הצלחנו לפצח, גם אחרי שהוא הלך הרגשתי שאנחנו מנסים עוד ועוד דברים ושום דבר זה לא הכיוון. שזה גם טוב בתכלס, לגלות מה לא. זה מקרב למה כן. אבל גם מתסכל. החזרה הבאה שלנו מחר ואמרנו שאני אסתכל על הסרטונים מהחזרות ואחשוב. אני מאד עייפה. התהליך הזה כיף ומציף ומתיש. מרגישה לחץ ומשקל לפענח את הקטע הזה, ואני לא מצליחה למצוא. רוצה להשתחרר מהלחץ ושזה יבוא בקלות.
אני אפילו לא יודעת איך להתייחס למה שקורה בינינו. מרגישה שאני הולכת ומוותרת, אבל תוך כדי שאנחנו מחפשות דירות לשמור עליהן לחודשים הקרובים ומקדמות את זה. יש דירה עם כלבה שאנחנו צריכות למצוא זמן לפגוש, אבל אין לי בכלל זמן להגיע לתל אביב בשבועות הקרובים. מרגישה נקודה מסוימת של רוך כלפיה עכשיו. הלב שלי מקשיח מאד מולה, מול הקור והריחוק שלה. אני לא מרגישה שום כוונות טובות, שום אהבה או רצון להיות איתי, כשהיא ככה. אז הלב שלי מקשיח לנוכח הדחייה. לא יכולה לדמיין בכלל שהיא רוצה להיות איתי או שאכפת לה באיזשהי צורה. לא מרגישה את זה. לא מבינה איך הפעולות שלה אמורות להעיד על זה, כשבשבילי הן רק מעידות על ההפך. אבל עכשיו יש בי נקודה קטנה של רוך. אולי כי היא עשתה לב להודעה חמודה שחברה כתבה לי בקבוצה משותפת. שזה מפגר, ברור לי שזה מפגר לשים את המשמעויות האלה. אבל זה היה פירור. אני מרגישה שאני רק מקבלת ומסתפקת בפירורים כל הזמן. מה זה מסתפקת, אובייסלי אני לא מסתפקת אחרת לא היה לנו כל כך חרא. אם הייתי פשוט מקבלת את מה שיש לה לתת לי. אבל יש לה כל כך מעט לתת. ולי יש כל כך הרבה יותר לתת, וצורך בכל כך הרבה יותר לקבל.
אני באופן כללי מנסה לא להסעיר את עצמי יותר מדי בימים אלו. השבועות האלה מאד עדינים ורגישים, ההצפה רבה ובאה בקלות ובמהירות. מנסה להתייחס אלי בעדינות רבה. לא ללכת אחרי מחשבות השנאה העצמית, לנסות להפנות בעדינות לאהבה ורוך. מערכת יחסים סדו מזוכיסטית יש ביני לביני, כך זה מרגיש. האני שמתעלל בי והאני שנהנה להיות הקרבן שלו. מערכת יחסים שאין בה גבולות, הסכמה נלהבת, או ביטחון ובטיחות.
אני מנסה לחזור לdrawing board, מה חסר לי עוד במופע, מה היה לי חשוב בהתחלה שאפשר לחזור אליו. מה במהות שאפשר לחדד ולהביא בקטע הזה האחרון שחסר. אינני יודעת. אני כן מרוצה מהשינויים שהכנסנו בתקופה האחרונה בשאר המקומות, מרגיש שדברים העמיקו. טוב אין לי באמת מה לנסות עכשיו לחפור בזה בכתיבה על הדבר, אני צריכה לשבת עם הדברים.
היא שלחה לי הרגע הודעה שאמרה, אני כותבת לך כדי שתדעי שאני לא מתעלמת או מתחמקת ממך. אני לא ציפיתי לשום ניסיון התקרבות, לא היה לי צורך בהודעה הזאת כי די ויתרתי על זה שאקבל איזשהי יד שמוגשת לקראתי. כשאת קרה אלי במשך ימים, וזה בא והולך בא והולך, אין לי יותר ציפיות ממך, אין לי יותר רצונות למשהו שקשור אלייך. להמשיך לצפות שתהיי טובה אלי, תביעי חום או אהבה, ימשיך להשאיר אותי שבורת לב. אני מנסה להפנים את זה.
יש בי חלק שרוצה שניפרד כדי שתבין מה היא מפספסת בחיים שלה, שתפסיק להיות כל כך רחוקה ונמנעת. לה יש חלק שרוצה שניפרד כדי שאבין שהיא כן אוהבת אותי ושפספסתי, או משהו כזה. אני לא זוכרת. מה זה המשחק החולני הזה שאנחנו משחקות בו. למה זה לא יכול להיות פשוט יותר, אם שתינו רוצות להיות ביחד ואוהבות אחת את השנייה. התשובה היא כי זה לא, כי זה לא מספיק. אהבה זה לא מספיק.
ההודעה שלה עכשיו גרמה לי להרגיש טיפונת שאנחנו כן ביחד. אבל אחרי שבוע שהיא גרמה לי להרגיש כמה אנחנו לא. הפירורים שלה לא מספיקים לי.