אני לא כ"כ מבינה למה אני בכזאת חרדה עדיין. זה נרגע קצת אבל עדיין נוכח. נכנסתי למן איזה שגרה כזאת של לבלות כל היום בטלפון, ברשתות או מקשיבה לפודקאסט רצח תוך כדי שמשחקת משחק. יש כמה ספרים שאני רוצה לקרוא, כמה דברים במחשב שאני רוצה לעשות לקראת הטיסה, אבל אני משותקת. לא מצליחה לעשות שום דבר. מתי סיימתי ללמוד? לפני כמעט שלושה חודשים כבר. תקועה באיזה לופ של חוסר משמעות וחיפוש אחר פיקס מהיר של דופמין כל הזמן. לא יודעת מה לעשות עם זה, איך לצאת מזה. הנה יורד החושך ומרגיש שהסיכוי שלי להציל את היום הזה ולעשות משהן שיגרום לי להרגיש טוב אבוד. אני לא יודעת למה כ"כ הרבה חרדה וכל הזמן תחושה שאני לא טוב וכושלת ושונאת את עצמי. שום דבר לא גורם לי להרגיש טוב, לא ממש. אוכל, לרגעים קצרים קטנים. לא יודעת. הכל מרגיש קצת חסר טעם כזה. אולי זה הגיוני אחרי שמסיימים לימודים כאלה אינטנסיביים, תכלס. אולי אני צריכה לנסות לגייס קצת יותר חמלה כלפי עצמי. זה קשה.
אתמול באו הרבה חברות לראות את המופע, בתכלס. זה מגניב. לא הרגשתי אהובה באופן מיוחד, אני לא מרגישה אהובה בזמן האחרון. תקופה ארוכה. לא מרגישה שיכולה להיות פגיעה כל כך עם אנשים או עם עצמי. על טייס אוטומטי. חושבת על אוכל. מסתכלת על תיקים באינטרנט לטיול. מפרסמת לפעמים פוסטים בפייסבוק ובודקת שוב ושוב לייקים ותגובות. דופמין. לא כותבת כמעט בכלל ולא יוצרת בכלל. לא מרגישה יצירתית בשום צורה. Meh.