הרגשתי מאד טוב עד שהיא חזרה מארהב. בשבועיים האחרונים התחלתי לעלות על איזה גל של תחושה טובה, פחות חרדות, משהו בי נפתח לעולם עכשיו לקראת הטיסה. גם כשהיינו לא בטוב מרחוק. אבל מאז שהיא חזרה שלשום חזרו לי גם החרדות ותחושת המועקה. הרבה טינה שצברתי כלפיה לאורך התקופה הזאת שאנחנו יחד. תחושה שבחרתי לא נכון. קשה לי להסביר מה לא בסדר, מרגיש שהרוב לא בסדר. כשאפשר לדבר איתה אני מרגישה שהיא שם, אבל רוב הזמן אני לא מרגישה שאפשר לדבר איתה. אני לא יודעת איך לדבר איתה על הרגשות שלי. עכשיו יש עניין סביב הפינוי של הדירה שלה. בהתחלה אמרתי שאביא אוטו מההורים ונעביר ביחד את הארגזים שלה ליחידות אחסון. אח"כ אמא שלי שכנעה אותי שתביא את הארגזים שלה אלינו ותאחסן אצלי בחדר, שלא תצטרך להוציא את הכסף, והשתכנעתי. ואז היא טסה וכל הטינה והתחושות הרעות צפו, האכזבה והכעס על איך שהיא לא עזרה לי כמה שהייתי צריכה כשאני עזבתי את הדירה. התחושה שכל פעם שאני מבקשת ממנה משהו היא עושה לי פרצוף ולא עוזרת ברוחב לב. עכשיו כשהיא הייתה בארהב הזמנתי דברים מאמזון אליה, דברים קטנים לטיול שאפשר לקנות בזול יותר שם. כל דבר היא עשתה לי פרצוף, פחדה שלא יהיה לה מספיק מקום במזוודה. בסוף היא חזרה עם המזוודה הכי ריקה שאי פעם חזרה איתה. אז בשביל מה היו הפרצופים? בכל אופן, עם הדירה, הבנתי שאני לא רוצה שהיא תשים אצלי את הדברים שלה, וגם הבנתי שאני לא יכולה להוביל את הדירה שלה ולסחוב ארגזים מקומה שלישית עם הגב שלי. שבמצב גרוע יותר בזמם האחרון, והנה היום ברוך השם גם נתפס לי סתם כך. אמרתי לה את זה שני הדברים האלה, שאני לא רוצה שתאחסן אצלי, ושאני לא יכולה לעזור לה להוביל כי אני בעצם לא יכולה לסחוב. היא מאוכזבת ברמות, לא יודעת איך להכיל את זה שהצעתי עזרה והתחרטתי. אמרתי שכדאי שתזמין הובלה, אמרה שהיא לא רוצה עכשיו לשלם גם כסף להובלה כשהיא צריכה לשלם ליחידת אחסון, ושהיא תעביר את הארגזים לבד. הדבר היחיד שאני מרגישה רע זה שאמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תשים אצלי. אמרתי לה שאני חושבת שבסוף לא יהיה מספיק מקום, אבל זאת רק רבע אמת. האמת שאני פוחדת שניפרד כשנהיה בטיול, ואני אחזור לאמא שלי בשלב מסוים ואהיה תקועה עם הארגזים שלה. האמת היא גם שאני לא רוצה לעזור לה. שאני מרגישה שנתתי ונתתי מעצמי ושאני לא רוצה לתת עוד מעבר למה שיש לי לתת. מרגיש שאני מנסה להעניש אותה. אבל אני פשוט לא רוצה. אחד הדברים שהכי כואבים לי זה שהזוגיות הזאת מוציאה ממני את הצד הקמצן והמתחשבן שבי. בהרבה מובנים אני מרגישה הגרסה הכי גרועה של עצמי. חסרת ביטחון וקנאית, מתחשבנת, זועמת. זה שהיא מסרבת לשלם על הובלה מביא לי את הסעיף, אני לא מבינה למה זה מפריע לי כ"כ. אני מרגישה שטוב לבי מנוצל. שהיא קמצנית שהיא לא מוכנה לשים פחות מאלף שקל שיש לה כדי להוביל את הדברים שלה, ובמקום זה מוכנה לסנג'ר אותי. אני מתחרטת שהצעתי לה עזרה. אני רוצה להגיד לה בצורה ברורה שאני לא רוצה לעשות את זה. כי ברור הרי שאני לא אוכל לעמוד מהצד ולא לעזור לה, ושהיא תעלה ותוריד ארגזים. וגם ברור שזה יהיה יותר מנגלה אחת. אני פשוט לא רוצה לעשות את זה. אני לא יודעת להסביר את האנטי החריף שנהיה לי, שהוא מעבר לכאבי הגב שלי. אני לא רוצה. איפה שאני יכולה אני עוזרת מעל ומעבר, אבל אני בעצם לא רוצה לעזור פה. וטוב הלב שלי, שאני עוזרת תמיד, מנוצל, ככה אני מרגישה. ואין לי דרך לדבר איתה על זה, אין לי דרך לדבר איתה על איך שאני מרגישה. כשהיא טסה עלו לי התחושות שהדחקתי המון זמן. כמה קשה לי הקמצנות שלה, שאני מרגישה שהוצאתי הרבה יותר כסף בקשר שלנו למרות שהייתי בסיטואציה כלכלית אחרת לחלוטין, סטודנטית שעוד תלויה בהורים שלה כדי לסגור את החודש, בזמן שלה יש משרה מלאה והרוויחה יפה הרבה מהזמן. כסף שהוצאתי על מוניות בסופשים כדי להיות איתה, כי אחרת לא היינו יכולות להיפגש, ועל דלק בפעמים שהיה לי את האוטו. וכשביקשתי שתתחלק איתי היא עשתה לי פרצופים, אז אחרי פעם אחת כזאת הפסקתי. התחושה שהיא לא מפרגנת לי בשיט ביצירה שלי. היא רצתה לשלוח לי משהו שקשור ליצירה שלה והגבתי בצורה לא מתלהבת, ואז עלה לי הקושי שהיה לי כל השנתיים האלה שהיא פשוט לא יודעת לפרגן ולהתלהב איתי על האמנות שלי. שהיא בקושי אוהבת את מה שאני עושה, ופשוט לא יודעת לפרגן. זה מביא לי עצבים. אני מרגישה כל כך פגועה וכועסת כל כך הרבה מהזמן. ועכשיו עם הפינוי דירה אני כאילו יצאתי לא בסדר. אבל ישלי כל כך הרבה רגשות שאני פשוט לא יכולה לדבר עליהם, מרגיש שאין לי איפה להוציא אותם. ורק לאחרונה אני חוזרת להרגיש את הרגשות שלי ולהתחבר חזרה לעצמי. פלא שהפסקתי? כשאני בזוגיות שאין מקום לרגשות שלי, פלא שהפסקתי להרגיש אותם?
אני לא רוצה יותר להיות במקום מאשים. זה קשה לי. זה עושה לי רע. אני לא רוצה להאשים אותה או להאשים אותי או אף אחד. אנחנו בטיפול שכן עוזר, ואני מרגישה שהיא רוצה לעבוד על הדברים, ושלפעמים אפשר לדבר איתה. אבל כל כך הרבה מהזמן אני מרגישה הרבה רגשות שפשוט אין להם מקום כאן. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אנחנו טסות עוד שבועיים ולא ככה חשבתי שנהיה לפני. אני באמת חושבת בדיעבד על כל הפעמים שהיא טסה למשפחה שלה לשבועיים שלושה, ואיך פרחתי והיה לי הרבה יותר טוב כשהיא לא הייתה פה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא רוצה יותר להיות בנאדם כועס ומאשים וקנאי וחסר ביטחון ומתחשבן. אני מרגישה שאני נמצאת עם מישהי שלא יודעת להרים לי ולתמוך בי ולפרגן לי, ושאין לה מקום להכיל את הרגשות שלי, שגורמת לי להרגיש רק יותר כשאני משתפת, אז למדתי להפסיק לשתף, משהו שגם ככה היה לי קשה נורא. ואני פשוט לא מצליחה לשחרר משום דבר. לא מצליחה לא לקחת אישית את ההתנהגות שלה, שהרבה ממנה אם לא כולה קשורה אליה ולא אלי. לא מצליחה. לא מצליחה לשחרר. ואני פשוט מסתובבת עם התחושות החרא האלה בפנים ונמאס לי כל כך.