עברתי היום טסט שני על קטנוע. הייתי כל כך מבואסת כשנגמר הטסט, מבואסת ואבודה בעולם. עשיתי טעות בשנייה הראשונה של הטסט, המשכתי ואמרתי לעצמי יאללה אולי הוא יראה שבכל זאת אני נהגת טובה, אבל הבאסה אחזה בי לכל אורך ובמיוחד בסופו, וכשנסענו חזרה למגרש של השיעורים וכמעט איבדתי שליטה על הקטנוע ועשיתי תאונה מפחידה. אבל התלמידה השנייה אמרה שהוא בכלל לא הסתכל עלי בתחילת הטסט, ובאמת כל פעם שהסתכלתי עליו הוא רק דיבר עם המורה שלי ובקושי שם לב אלי, וזה היה מאד מבלבל ורק גרם לי לחשוב שנכשלתי כה נחרצות שהוא פשוט לא טורח להסתכל יותר. אבל היאח, עברתי. ציפיתי לשמוח יותר, אבל הבאסה על הכישלון המדומן הורידה אותי כל כך נמוך שהעלייה שעליתי לא הייתה רמה. אפשר להגיד ככה רמה? לא יודעת אבל אני זורמת על זה. זה משנו שהבנתי לא מזמן, שאני לא מקבלת דופמין ממילוי משימות כמו שאנשים אמורים לקבל. אני לא זוכרת מה הייתה הסיבה, תופעה שהאינסטגרם הציע לי. להוציא רישיון על קטנוע באמת היה מעין משימה שהייתי צריכה לסמן עליה וי, וככל שהיא נמשכה ולא הסתיימה זה היה מאד מעיק. היום כבר ויתרתי על זה אבל מתברר שזה כן בקלפים שלי.
דבר אחר שקיוויתי שסיימתי איתו כבר אבל אינני יודעת, הוא סוגיית הנעליים. יש לי פלטפוס ורגישויות, ורגל מאד ארוכה אך גם צרה, וכאבים למכביר אך סירוב עיקש של שנים לעשות מדרסים. בקיצור, נעליים הן הסיוט שלי. מציאת נעליים. בדיוק ראיתי הרצאה בזום על קבלת החלטות, ועל זה שצריך פשוט לקבל החלטה ושגם זה ערך בפני עצמו, והיא נתנה בחירת נעליים בתור דוגמה שולית כזאת (לעומת האם להתחתן, האם לעשות רילוקיישן). אבל נעליים זה באמת החלטה שמעיקה לי על החיים. קניתי כבר שני זוגות בסכום מצטבר של 800 שקל שלא אקבל חזרה, ועוד זוג שישלי עליו זיכוי שאני לא מצליחה למכור. אבל מילא הכסף. כפות הרגליים המסכנות שלי שלא מוצאות מזור. היום קניתי עוד זוג ב850 שקלים וניסיתי אותם ברחבי הסנטר (נער מאוקנה, מלשון אקנה, שעבד בחנות שבה רכשתי את צהריי, הפיל ושפך כמות רבה של טריאקי על המכנסיים שלי, וכמה טיפות זלגו על הנעליים לחרדתי הרבה, אך הצלחתי להסירם, כך שעוד יתאפשר לי להחזיר אותן). מה הבעיה עם הזוג שרכשתי עכשיו? הן מסיביות משהייתי רוצה, ובעיקר עושות לי אולי כאב בעקב. אולי. כנראה. אולי. שבוע שעבר קניתי זוג וחשבתי שהוא המיוחל אבל לקח לי זמן להבין שהם עושים לי כאבים בעקבים וגם הוא בורח לי קצת מאחור. אע. אני אוכל להחזיר מחר את הזוג שקניתי, יש לי אמונה ביכולת שלי לאפס עם מגבון לכלוכי דרך מסוליית נעליים, אבל אני עדיין לא יודעת אם אני רוצה. וגם אם כן, עם מה אטוס למזרח?? אני לא יכולה להסביר כמה זה מתסכל ומדיר שינה מעיניי. היום רוב הנעליים שהיו לי נוחות, שזה לא דבר מובן מאליו שמצאתי כמה זוגות נעליים שהיו לי נוחות, כולן אחרי זמן הליכה איתן בחנות יצרו לי כאב חד בעקב. הבנתי שעשיתי טעות שלא התעקשתי עם עצמי לעשות מדרסים ולסבול ולהתרגל אליהם ועכשיו להיות אחרי זה. עכשיו אני פשוט לא מצליחה למצוא משהו שיהיה לי נוח. ובסוף הרי אני אלך רק עם שורש נכון? שגם קניתי חדשות ואני בתהליך התרגלות אליהן שכולל הליכה עם פלסטרים מרובים, אבל אני מצליחה להתרגל אליהן והן סבבה. בגלל זה אני גם לא רוצה להביא נעליים כל כך מסיביות וגדולות שרוב הזמן לא יהיו על רגליי ואצטרך לשנע על הגב. מה אני אעשה? אני לא יודעת. יודעת מדי אנרגיה מנטלית שהלכה על זה. לפחות השתפרתי בתחום קבלת ההחלטות בנעליים. סיוט איזה סיוטטטט.
בכל אופן. עוד שבוע ויום אנחנו טסות. מרגיש שיש עוד המון דברים לעשות ואעעע. אבל בסדר. אבל בסדר. הדברים ייעשו. כמו שבת הזוג אומרת, אני חייבת תמיד שיהיה לי משהו להיות בחרדה ובלחץ עליו. זה נכון. בשבת נעביר את הדירה שלה ונישאר רק עם החדר הקטן ומלא הארגזים שלי אצל אמא. לפחות רק ליומיים כי לא היינו שורדות יותר. יאללה. נעליים.
וגם: הבלוג שלי לא היה פעיל בימים האחרונים אבל איכשהו יש לי 500 צפיות אתמול והיום. הולי שיט האם מישהו עשה לי בינג' ממש פסיכוטי לבלוג? מביך. הייתי רוצה להעיף הרבה דברים ממנו אבל גם ערך התיעוד קריטי לי. מסקרן אותי מה קרה שם. השמע קול אם מישהו עשה לי בינג' מטורף.