אני חולה=מחשבות אקזיסטנציאליות ואובדניות.
תוסיפו לזה שיש לי בעיות בלתי נסבלות בעבודה הזמנית הזאת שמצאתי לעשות מרחוק, והיא כרגע מקור ההכנסה היחיד שלי אותו אני לא רוצה לאבד, על אף שכר העבדות שהם משלמים לי. יש לי בעיות בפורמט של המסמכים כי הם אמרו שאפשר לעבוד איתם רק אם יש אופיס, ואמרתי יאללה אני אסתדר, נמצא קומבינות, כי יש לי גוגל כרום ואי אפשר להוריד אליו אופיס, ועכשיו זה עושה לי מיליון בעיות ואני מרגישה אשמה שלא עשיתי דברים כמו שצריך, ואני מרגישה שאני משגעת את בת הזוג מרחוק כדי שתעשה לי אקספורטים במחשב שלה עם האופיס, וכל זה לכ באמת משנה יותר מדי, פשוט המוח שלי נתפס על דברים להיכנס ללופים של חרדה עכשיו.
התחלנו לדבר על התוכניות לקיץ, כמה מדינות באירופה, לעבור בין קהילות, ארה"ב בספטמבר כדי לפגוש את המשפחה שלה וחתונה של חברה שלה, ואז יפן עם זוג חברים שלנו. וואלה.... לא יודעת כמה בכלל באלי על משהו מזה. התמסרתי לרעיון על ארה"ב, היא גם הציעה לשלם על כרטיס הטיסה שלי כי אני לחוצה על כסף, ונזכרתי שקיוויתי שהיא תציע, גם כי אנחנו טסות בשביל שאפגוש את המשפחה שלה וממש אין לי כסף עכשיו לטיול בארה"ב. יפן... מה הקשר יפן. יש הרבה אנשים שרוצים לטוס ליפן, אני לא אחת מהן. אין לי שום משיכה ליפן. הייתי שמחה להגיע לשם בשביל האוכל, אבל לא עכשיו להוציא סכומים שאין לי באמת להוציא. וכל הסיבוב הזה באירופה, וואלה, זה לא כזה דחוף לי ללכת להתנדב בקהילות ולהכיר קהילות כמו שזה דחוף לה.
מה באמת בא לי? אולי להישאר בהודו. יש דברים באירופה שבא לי עליהם שתכננו, כמו לנסוע לברלין להשתרלל ולהתהולל. אבל זה לא דחוף לי. אני מרגישה שעדיין לא קיבלתי את מה שרציתי מהטיול הזה, אפילו שאנחנו כבר כמעט 5 חודשים לתוכו. ואולי הדבר הזה בהודו. עולות גם כל התחושות של הייאוש, ששום דבר לא משמח אותי או מספק. עדיף לא ללכת לשם, אני חולה מדי לזה.
כל מה שבא לי עכשיו זה לשלוח כבר את המסמכים האלה לעבודה. צריכה לחכות שעה לבתזוג שתסיים את ענייניה כדי שתוכל לעזור לי. בתקווה שהמסמכים באמת יהיו בסדר, כי ישלי חשש שלא, ואז אין לי מושג מה אני אעשה. אולי אני צריכה לקנות מחשב חדש, אונסטלי. טוב. חזרה ללקנח את האף.