עליתי על האוטובוס למנאלי, מחכים שייצא עוד עשר דקות. הסתכלתי על התחנות שלו, הוא עובר בפלמפור ואחר כך בביר. שקלתי את פלמפור בהתחלה, מתברר שזה ההום טאון של הבן זוג ההודי של חברה שנמצאת פה בדרמקוט. הייתה לי נעימה המחשבה על פלמפור כי זה קרוב לביר, ושם ההודית שלי. לא שלי. לא דיברנו שבוע וחצי, כמעט שבועיים מאז שראיתי אותה פעם אחרונה. מה שחלקנו היה מאד קצר. בכל מקרה, האוטובוס יעבור בביר, בטח עוד שעתיים, וימשיך אחר כך למנאלי, והייתי רוצה לרדת בביר בעצם. אבל אני שמחה על הנסיעה למנאלי, משם לושישט. סגרתי חדר שנראה מהמם, במיקום שנראה מהמם, יחסית מרוחק ובטבע. הורדתי 7 ספרים בפרץ של התרגשות רוחנית שעברה עליה. עכשיו יש חששות קלות מנסיעה, כלומר מהלא נודע, ובטן שלא שמחה. מקשיבה למוזיקה נעימה.
הייתי רוצה להעלות לסטורי, בדרך להרפתקה חדשה, ולסמן את היעד. ולהגיד שאני עוברת בביר. בת הזוג שאלה אם כל הטיול העליתי הרבה סטוריז או שעכשיו פתאום. אמרתי את האמת, ששמתי לב שאני מעלה יותר כשאני לבד. השמטתי את החלק שאני גם קצת רוצה שסמיקשה תראה. אני חושבת שהיא חושדת שזה המצב. מה אפשר לעשות לי על סטוריז? אי אפשר לעשות כלום. שמתי את הסטוריז שלה על מיוט אבל אני עדיין נכנסת לפרופיל שלה כמה פעמים ביום לראות אם היא העלתה.
לפני כמה שעות שוב עבר עלי פרץ של אנרגיה נעימה, אנרגיה כזאת בכל הגוף שמרגישה כמו אהבה גבוהה כזאת, שלפעמים מציפה אותי וקשה לי להכלה. זה קורה לי סביב מדיטציה בזמן האחרון, ואני חושבת שזה קרה לי גם בעבר, התחושה מוכרת. משהו שמרגיש כמו אהבה פשוטה, איזה חיבור למקור, או ניצוץ של חיבור למקור. לפעמים זה קצת מאני או יכול להידרדר לשם. בכל מקרה. חשבתי על סמיקשה במקום הזה ושוב הבנתי למה בחרתי את הבחירות שבחרתי. חשבתי על מה שהמטפלת הזוגית שאלה אותי, אם אני מתחרטת. מה זאת השאלה המטומטמת הזאת. אבל בכל אופן, זה הוביל אותי לתשובה, אני לא מתחרטת על המפגש שהיה לי עם סמיקשה, על החיבור שהיה לי ועל מה שבחרתי לעשות איתו, על המתנה שקיבלתי שם. ואני כן מתחרטת על זה שעשיתי פעולות שפגעו בבת הזוג שלי. שכביכול מדובר באותן הפעולות, אבל זה הפרדוקס. אני לא מתחרטת על החיבור שהיה לי, על זה שבמובן מסוים נסחפתי אחריו. כי היה שם משהו כל כך מתוק וטהור, ואני שמחה שחוויתי אותו, לא הייתי רוצה שלא לחוות אותו. ובו זמנית אני מתחרטת שעשיתי פעולה שפגעה בבת הזוג שלי. בטח שאני מתחרטת על זה שזה היה מאחורי הגב ובהסתרה. אבל גם לא הייתי לוקחת את זה חזרה. אפילו שאמרתי שכן, אפשר לומר בלהט הרגע, כלומר בעצב הרגע, אפשר לומר מתוך תחושת לחץ שזה מה שאני אמורה להגיד ומה שאני אמורה להתכוון אליו כי אחרת בת הזוג שלי איבדה את זה. ואני חושבת לעצמי, אולי זה לא נדבר הכי נורא לעשות פעולה אנוכית? פעולה שפוגעת באדם אחר? זאת אומרת, אני שואפת לא לפגוע באחרים. אבל אולי זה לא הדבר הכי נורא? אולי זה לא בדיוק מה שאני מנסה לומר. אולי אני מנסה לומר שהשמיים לא קורסים גם אם אני מודה שעשיתי משהו אנוכי. שעשיתי ביודעין משהו שיפגע בבת הזוג שלי. ובעולם מושלם לא היינו פוגעים באנשים שאנחנו אוהבים, או באנשים בכלל, וגם לא היינו עושים ביודעין בחירות שיפגעו בהם. אבל אולי אני יכולה לומר, עשיתי בחירה אנוכית, בשבילי, שידעתי ברמה מסוימת שתפגע בך, שידעתי שתפגע בך ברמה מסוימת. ואני מצטערת שפגעתי בך. אבל לא מצטערת שעשיתי את זה? איך זה מתכייל, אני לא בטוחה. לא הייתי עושה את זה שוב, ואם הייתי יכולה לחזור בזמן אני לא בטוחה שהייתי עושה את זה, אבל אני לא מתחרטת על זה שזה קרה. אני לא בטוחה איך ליישב את הסתירה הזאת. ובטח שלא יודעת איך לשתף את בת הזוג שלי בה.
בכל אופן. הגעגועים האלה לסמיקשה עכשיו יעברו. אני יודעת את זה. ולכתוב לה לא ייתן לי שום דבר. אני פוחדת שהיא תשכח אותי. היא לא צפתה בסטורי אחד שלי וזה עשה אותי עצובה, אבל היום היא צפתה בכולם והעליתי בזמנים שונים. הדור שלנו מטומטם, אני יודעת את זה, שלהתעסק בסטורי זה פעולה של מטומטמים. ברור לי. בכל אופן. מי שיושב מאחוריי מסריח מסיגריות. אני רוצה לקחת את המושב עוד לאחור אבל קצת לא נעים לי. אני מקווה שאף אחד לא יישב לידי בנסיעה הזאת ואני חושדת שאולי לא. זאת פעם ראשונה שאני עושה נסיעה כזאת לגמרי לבד במזרח, לבד בהודו. זה שזאת נסיעת לילה מוסיף מימד מסוים של לחץ, אבל אני יודעת שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. אני מקווה לקרוא הרבה ולהיות בטבע ובמעיינות חמים ולעשות המון מדיטציה. קורים לי דברים טובים ומרגשים רוחנית, הזמן הזה לבד וזה שאני מבריאה מהחולי מאפשרים את זה. אני שמחה על הזמן לבד. בת הזוג אמורה להצטרף אלי באזור יום שישי ואני רוצה לנצל היטב את הזמן לבד הזה. וגם בא לי להמשיך לחשוב על סמיקשה המתוקה לעוד רגע. היא העלתה תמונה שלה לסטורי אתמול עם תספורת חדשה וחיוך ענקי ועיניים עצומות. הבחורה מקסימה ברמות קשות. אני לא חושבת שהיא תשכח אותי בכזאת קלות, זה מה שהיא אמרה לפחות. ואני מאמינה בזה. הבחורה הייתה ממש אובססיבית. אבל אולי באותה קלות זה יכול לעבור. וגם אובססיה זה לא בהכרח דבר טוב או מה שאני רוצה שיהיה לה כלפיי, אובייסלי, וגם אני לא חושבת שזה היה כל הסיפור. אני נזכרת שהיא לחשה לי שוב ושוב שהיא רוצה לגרום לי to crave her so bad שלא אוכל לשכוח אותה הרבה זמן. הלוואי שהייתי זוכרת עוד מהדברים המתוקים שהיא לחשה לי באוזן אבל הייתי כזאת מסטולה מעייפות וחרמנות. עכשיו יש בי עצב קל וגעגוע. אולי הגעגוע מגיע ברגעי בדידות ועצב? אולי. מעניין מתי שוב אראה אותה. אני מקווה שלפני שאעזוב את הודו, אבל אני משלימה עם העובדה שזה לא סביר בכלל. לפחות עכשיו האוטובוס שלי יעבור ליד ביר וזה הכי קרוב שאתקרב בזמן הקרוב. מקווה שהיא מרגישה את הגעגוע והאהבה שלי. מעניין מתי לדבר עם בת הזוג דוגרי על זה, שזה לא היה סתם בשבילי, אפילו שבקושי הכרנו. בכל אופן. נסיעת לילה למנאלי. יאללה אוטובוס צא.