עכשיו באתי לשנות את הפרופיל שלי כאן, הרגשתי שאני בשלה, ופתאום משהו עצר בי. אני לא יודעת בדיוק מה זה. כבר הרבה זמן אני רוצה לעדכן אותו, הרבה דברים שם לא רלוונטיים, השתנו, אבל אני לא מצליחה. בין אם עובדות קונקרטיות, כמו זה שאני בת 28 ולא 25, או שאני בזוגיות ולא מחפשת להכיר אף אחת. ובין אם איך שאולי הייתי מציגה את עצמי לעולם, או את ההשקפות שלי על בדסמ. אולי אני לא משנה כי היה משהו תמים וטהור בתחילת דרכי אי שם לפני.. 3 וחצי שנים? איך זה קרה לעזאזל? כאילו רק אתמול הצטרפתי לכלוב וליטרלי סיפרתי על זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. עברתי הרבה עם הבדסמ מאז שהצטרפתי לפה, גם ניתוק גדול, גם התקרבות מחודשת של התקופה האחרונה, זוגיות שהיא לא בדסמית אבל יש בה כן הרבה גם אם לא מדובר, וגם עכשיו שאנחנו מדברות על זה יותר. בשבוע הזה של אחרי הבגידה שכבנו המון, והיה שם המון קינק וגם דינמיקה, לא יודעת אם שליטה זאת המילה, טוטאליות והתמסרות, בעלות. והיא אמרה לי שהיא רוצה לנסות לתת לי את הדברים שאני רוצה בבדסמ, לענות לי על הצרכים, היא רוצה שננסה. והיא נגעה בי באהבה ואכפתיות ודאגה לי ועשתה לי דברים מאד יפים שהיו משמעותיים לי. וגם אני עשיתי לה. הרבה עוד לא מדובר בינינו שם, אני חושבת שבין היתר כי יש בזה משהו מאד ראשוני, פריימלי, התחושה הזאת של הבעלות והנבעלות (זאת מילה? היא קצת מגעילה אונסטלי). התחושה הזאת של באמת מתחתית הלב והגוף שלי אני אעשה בשבילה הכל, שאיכשהו אני חושבת שהיא מרגישה אפילו עמוק יותר ממני. אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה, וזה יקר לי מאד. שוב דיברנו על שאני אעשה את הקעקוע של השם שלה בשפה שלי. דיברנו על זה כשרק התחיל הכל בינינו, בערך שבוע לתוך האינטנסיביות של הקשר שלנו, שגם היה השבוע הראשון של המלחמה ב2023. לא יאמן כמה זמן עבר. זה היה ברור אז שמדובר במשהו עמוק ולא בסתם משחק, אבל אובייסלי לא היינו בשלות לזה אז. ועכשיו זה עלה בגלל הבגידה, להראות מחויבות במובן מסוים, אבל זה גם לא מרגיש נכון בשבילי לעשות מהמקום הזה. לא צריך להיות שם פחד. אני רוצה שנעשה את זה מהמקום העמוק הזה, שברור לשתינו מה הוא אומר.
האמת שזה מעניין עכשיו לחשוב על זה, שיותר נוח לי לחשוב על עצמי עושה את הקעקוע של השם שלה, מאשר עליה עושה את הקעקוע של השם שלי. כל הטלטלה הזאת של הבגידה והפוסט בגידה (זהו, אנחנו כבר קוראות לזה בגידה, גם המטפלת הזוגית השתמשה במילה בגידה, פתאום יש לזה תוקף אמיתי במציאות והאמת שגם משהו משחרר בפשוט להגיד את זה ככה. אני עדיין אומרת סוג של בגידה לאנשים מסוימים אבל בסדר), קיצר כל הטלטלה של הפוסט בגידה גרמה לי לבחון מחדש את המחויבות אחת לשנייה ולהבין הבנות. ובעצם מה זה אומר שהלב של בנאדם נמצא לך בידיים, וכמה זה לא דבר שאפשר להקל בו ראש. בגלל זה שהיא תקעקע את השם שלי בבפנים של השפה שלה, זה כאילו, פאק, זה אמיתי. זה להתעמת (להתאמת?) עם המציאות של המחויבות שלה אלי, של ההתמסרות שלה אלי. אי אפשר להקל בזה ראש. מעניין למה יותר קל לי לעשות את זה בעצמי, אולי אני מקלה ראש במחויבות של עצמי? אני לא יודעת.
קראתי את הפוסט של נבט על ההריון, וחשבתי על בת הזוג שלי שכל הזמן אני באה לכתוב את השם שלה ואני מקווה שלא עשיתי את זה באחד הפוסטעם ואם כן אני מקווה שאחד מ2 קוראיי הנאמנים יביאו את זה לתשומת לבי, חשבתי על בת הזוג שלי באחת הפעמים ששכבנו, על המצב שהיא הייתה ב, ואיך היא הייתה מגיבה אם הייתי אומרת לה שאנחנו הולכות לעשות ילד ביחד, כמובן שאין את עניין ההזרעה שכואב מאד מאד לשתינו בגוף, שאין איבר כזה אינטימי שאפשר לחדור איתו ולהשפיך איתו אחת בתוך השנייה, אז אין את העניין הטכני הזה, אבל איך היא הייתה מגיבה אם הייתי אומרת לה, כעובדה, שזה מה שקורה. והיא כל כך אוהבת אותי, וכל כך מסורה אלי, שיכול להיות שהיא הייתה מקבלת את זה. וזה מעניין וגורם לי לחשוב על כל עניין המחויבות הזאת ומה זה אומר, ומה המחויבות שלי אומרת. כי ברור לי שאני נכנסת לטריטוריה חדשה של מחויבות שאף פעם לא הייתי בה. זאת לחלוטין טריטוריה חדשה. לבגוד ולהישאר? זה עוד לא עשיתי. לבגוד ולהסתיר ואז להתבשל ולהתפוצץ, לבגוד ומיד להיפרד, ללכת רחוק מאד להיות לבד ואז להגיד ביי, כל זה כן. לבגוד, להבין שאני לא רוצה ללכת לשום מקום, גם כשיש בי את המקום שצריך ורוצה לבד וחופש ומרגיש נחנק לפעמים, אבל שעדיין הרצון הגבוה שלי זה הביחד שלנו, והבית שלנו, זה חדש. אנחנו במקום חדש. וזה.. מרגש אותי? וגם מלחיץ. וגם מרגש.
אני עורכת: האמת שזה סופר מעניין וגם מאד מרגש. מרגיש לי שיש לנו עוד המון לעבור דרכו ולגלות על עצמנו ואחת על השנייה. ומרגיש לי שהבדסמ הוא חלק גדול מזה, איכשהו. אבל לא בהכרח בדסמ. קשה לי להסביר. זה קשור בדבר העמוק הזה, בהבנה העמוקה הזאת שבינינו שרף אחד אחר לא יכול להבין אם הוא לא בתוך זה, ואי אפשר להסביר במילים. ואני בטוחה שעוד הרבה אנשים חוו את זה, לא הטרו סאחיים כנראה אבל אולי גם, לא יודעת, למה השיפוט הזה עכשיו, אבל בכל אופן. זה עדיין דבר כזה שקשה להסביר במילים ועדיין מוחשי מאד.