שדה פרחים

יש לי חברה בריטית מהויפסנה, ישבנו זו לצד זו באוטובוס מרישיקש לדראמסללה ואז התברר שהיא גם עושה את הויפסנה, זה היה מן חיבור קוסמי כזה. היא גם הכירה לי את המורה שאני הולכת ללמוד אצלו ריפוי אנרגטי. אז היינו חברות בדרמקוט אחרי הויפסנה, נפגשנו כמעט כל יום, ואז היא נסעה ליומיים לביר ואני נסעתי לושישט, ועכשיו היא גם בושישט. פגשתי אותה לפני כמה שעות. היא סיפרה לי שהיא פגשה את סמיקשה בביר ורציתי למצוץ כל טיפה של מידע שיכולתי ממנה. סמיקשה אמרה לה שהיא חושבת עלי בכל בוקר ומקווה שאני בסדר. היא שאלה איך אני, היא ראתה בסטורי שהייתי חולה (ודווקא חשבתי שאת הסטורי הזה היא לא ראתה, חיפשתי את השם שלה, רציתי שהיא תדע שאני חולה ומסכנה). הבריטית אמרה לה שאני בסדר. סמיקשה רצתה לתת לה משהו שתיתן לי אבל שתיהן אמרו שזה לא רעיון טוב. היא מתוקה, סמיקשה, ילדה מאד מתוקה. הבריטית אמרה שהיא הסתפרה ושהיא נראית חמוד, אמרתי שראיתי בסטורי (וגם עשיתי צילום מסך כי זאת הייתה תמונה פשוט מקסימה שלה). מה עוד היא סיפרה. אה. היא עושה עכשיו עוד סדנת כתיבה, ואחרי זה היא לא יודעת מה לעשות, והיא חשבה להגיע לכאן, כי היא אף פעם לא הייתה במנאלי. חשבתי שהיא תהיה בביר עד סוף מאי ואז לא ידעתי מה היא תעשה, אבל מתברר שהיא חושבת להגיע למנאלי. הבריטית אמרה לב שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, אני חושבת שסמיקשה הסכימה. היא באמת מאד מאד מכבדת ואחראית, סמיקשה. היא ילדה מאד טובה. אמרתי שהייתי שמחה מאד לראות אותה אבל שזה יהיה כנראה מאד רע לזוגיות שלי אם היא תבוא, ונצטרך ללכת מכאן. ואני לא רוצה ללכת כי אני רוצה לעשות קורס של 28 ימים עם הקוסם. הייתי שמחה מאד מאד מאד לראות אותה, אבל לא בנסיבות האלה. בנסיבות שהיו מאפשרות. הבריטית אמרה שסמיקשה הייתה רוצה לראות לאן החיבור בינינו היה מתפתח, אבל היא מבינה שזה לא אפשרי עכשיו. היא עדיין לא בטוחה אם היא בקטע של בנות, או שזה פשוט היה אני. שאלתי אם היא בסדר, היא אמרה שכן.

מוזר לי לחשוב שהן נפגשו ושאני לא יכולה לראות אותה או אפילו לדבר איתה. הלוואי שיכולתי לכתוב לה או להתקשר אליה, אבל אפילו לחשוב על זה זה רעיון גרוע. אני מתמקדת בזוגיות שלי ומדי פעם מפרסמת בסטורי ואז בודקת אם היא ראתה. היא תמיד ראתה. ואז אני נכנסת לפרופיל שלה דרך הצפייה שלה בסטורי שלי לבדוק אם היא העלתה. השתקתי את הסטוריז שלה, שלא יופיעו לי בפיד, אבל אני בכל זאת בודקת ידנית כמה פעמים ביום.

אני חושבת עליה כל פעם שאני עושה מדיטציה. אני שולחת לה אהבה ואנרגיות טובות, מקווה שהיא יודעת כמה אכפת לי ממנה. אני לא רוצה לדבר איתה עכשיו או לפגוש אותה עכשיו כי אני לא רוצה להיאלץ להיות קרה או סתם מנומסת כלפיה. אני לא יכולה להיות משהו מעבר כשבת הזוג שלי מטורגרת ככה מהכל. 

זה עצוב לי עכשיו. כשחשבתי לרגע על האופציה לכתוב לה או לדבר איתה בטלפון, פתאום זה הרגיש כל כך ממשי ואפשרי. אבל אני לא יכולה. אני אוהבת את בת הזוג שלי בטירוף ואני לא רוצה להכאיב לה יותר. אני מנסה לתת לדברים להיות כפי שהם, ולהאמין שמה שצריך לקרות יקרה, ואם נצטרך להיפגש שוב ניפגש. יש לי תקווה בלב שניפגש שוב לפני שאעזוב את הודו. הבריטית אמרה, את יודעת, החיים ארוכים, מי יודע מה יקרה. זה נכון, שתינו בנות 28, מי יודע מה יקרה.

כשהתחלנו לדבר בסוף הקורס ויפסנה, שאלתי אותה מה תאריך הלידה שלה. היא אמרה לי משהו ביוני. למחרת ישבנו בבית קפה אחרי שבילינו את כל היום ביחד (מאוחר יותר היא אמרה לי, הרגשתי שאני נמצאת בדייט כל היום, אני יודעת שזה לא היה דייט, אבל ככה הרגשתי. ילדה מתוקה), היא אמרה לי, אני צריכה לשתף אותך במשהו. והלב שלי פעם, כי עדיין הכל היה מתחת לפני השטח, ואני ערגתי לה בלי לדעת שהיא עורגת לי, אבל עם חשד שיש בינינו מתח, ו oh boy כמה מתח התברר שהיה שם. והיא אמרה, שיקרתי לך, לא נולדתי ביוני. כשרושמים תינוקות בהודו כותבים לפעמים תאריך לא נכון, משהו שקשור ללימודים אחר כך, לתת לו אפשרויות. אז היא אמרה לי את התאריך שרשום לה בתז, אבל התאריך האמיתי שהיא חוגגת, ונולדה בו, הוא 25 במרץ. והיא הרגישה רע שהיא שיקרה לי. זה היה מאד מתוק מצידה. שמחתי שהיא סיפרה לי כי ככה גיליתי שיש בינינו לא הרבה ימים, ושתינו טלה. היא גדולה ממני בקצת קצת.

לא חשבתי על הזיכרונות האלה מאז הימים שאחרי. פתאום אני נזכרת במבטים שהיו בינינו ביום הזה, בדייט הארוך שלנו, ביום שבילינו את כולו יחד באופן בלתי צפוי וקסום, הייתי מוקסמת ממנה, הבטתי בה כשהיא לא הסתכלה והוקסמתי, וגם כשהיא הסתכלה, היו בינינו מבטים כאלה, והיא הסתכלה עלי במבט כזה וחייכה, היא צ'ארמרית אמיתית הסמיקשה הזאת, וואחד שם יש לה אבל היא כזאת צ'ארמרית מקסימה ומתוקה, והדיבור המתגלגל במבטא ההודי שלה, באלי שרק תדבר לי כל היום באוזן, והיא יכולה כי הבחורה הזאת כשהיא מתחילה לדבר היא לא מפסיקה, ואפילו לא אכפת לי רק שתדבר לי באוזן כל היום המתוקה הזאת. והמבטים האלה שהיו בינינו ביום הזה, לפני שהכל עלה לפני השטח, הם הלכו והתארכו, והמשמעות הלכה ונהייתה סמיכה יותר, עד שכבר לא היה אפשר להחזיק את זה יותר בפנים. וכמה זמן אחרי שהיא סיפרה לי על השקר ועל תאריך הלידה, אני לא זוכרת איך הגענו לזה, אבל פתאום זה היה ברור. זה לא נאמר במילים, אבל זה היה ברור. אולי אמרתי משהו כמו, את יודעת, זה לא היית רק את בויפסנה, גם אני הרגשתי drawn אלייך (היא הסתכלה עלי נוןסטופ בויפסנה, זה לא משהו שאמורים לעשות, ואחרי שנגמר היא התנצלה, וצחקתי עליה שהיא לא הפסיקה להסתכל עלי). היא אמרה, אני לא יודעת מה להגיד, וזה גרם לי לחשוב שאולי מה שאמרתי התפרש אצלה בראש בצורה שלא התכוונתי לומר, שאולי היא חשבה שאמרתי שנמשכתי אליה, שזה היה נכון, אבל זה לא מה שתכננתי להגיד. רק שהיה שם משהו שמשך אותי אליה וגרם לי לשים לב אליה. אז הסברתי את עצמי, ואז היו בינינו קצת גמגומים, אני לא זוכרת מה אמרנו. אבל פתאום שתקנו הרבה זמן ולא הסתכלנו זו על זו. ואני נהייתי מאד עצובה פתאום, ורציתי לבכות. והיא אמרה, "את אוהבת את בת הזוג שלך מאד, נכון?", ואמרתי כן. ושם היה ברור שלא דמיינתי שיש בינינו משהו. המבטים בינינו נהיו כל כך קשים להכלה אחר כך.

דיברתי עכשיו עם בת הזוג בטלפון, נזכרנו בהתחלה שלנו. היינו חברות חודש ופלרטטנו פה ושם, ואז לילה אחד פתאום עשינו סקסטינג שהיה מטורף ולמחרת (יותר נכון, אחרי שעה) פרץ השביעי באוקטובר. היא הייתה תקועה בחו"ל שבועיים, ובזמן הזה התכתבנו כל הזמן ועשינו שמונה שעות וידיאו ביום והמון המון סקסטינג ווידיאו סקס. והיא אמרה עכשיו, זה היה מאד לא טיפוסי בשבילי, עשיתי טיפה דברים כאלה בעבר אבל אף פעם לא הרגשתי סופר בנוח. ומה שהיה שם בינינו באמת היה סקס מרחוק ברמה אחרת. הייתה שם אינטימיות נורא גדולה ומשיכה אדירה ופשוט חיבור כל כך חזק. ואמרתי לה עכשיו כשהיא אמרה שזה לא היה טיפוסי לה, לא היה שום מקום למוח לחשוב מחשבות, זה היה רק של הגוף. היינו חייבות לעשות את זה, התשוקה והיצר והחיבור היו כל כך חזקים. והיא הסכימה איתי והנהנה באיזו הבנה חדשה של הסיטואציה, ואמרה שפשוט לא יכולנו לעצור את עצמנו, היינו חייבות לממש את זה, לתת לזה להיות מה שזה רצה להיות.

וחשבתי לעצמי. אולי היא תבין. כשאספר לה מה היה שם בינינו, ביני לבין סמיקשה. אולי זה יכאב שהיה לי את זה עם מישהי אחרת, אבל אולי היא תבין. כי זה מה שהיה שם. משהו טהור. לב שנפתח ללב. גוף שהיה חייב גוף. התמגנטות חזקה כל כך. ועדיין, לא התנשקנו, ולא שכבנו, ולא נגענו מעבר ללהחזיק ידיים וקצת להתכרבל, כמה נשיקות על הלחי. החזקתי את עצמי כל כך חזק כנגד הכוח האדיר שמשך אותנו זו לזו. שתינו החזקנו חזק. ואולי היא תבין, אולי זה יכאב נורא, אבל אולי היא תבין. שזה פשוט היה משהו שהיה כל כך קשה לעצור, שהיה כל כך חזק וכל כך יפה, באמת פשוט כל כך יפה. מתנה יקרה. זה עושה לי לבכות קצת. הלוואי שיכולתי לדבר איתה עכשיו. הלוואי שיכולתי לספר לבת הזוג שלי את זה, אבל אני לא יודעת מתי היא תהיה במקום שמסוגל לשמוע את זה בלי להתפרק בכאב אדיר. הלוואי שהיא תוכל להבין.

העליתי כבר את כל התמונות שיכולתי להעלות היום. אין לי יותר כלום. וזאת התקשורת היחידה שיש לי איתה, זה שהיא רואה את הסטורי שלי. אני מעלה תמונות של נוף, בעלי חיים, מפלים. זה בעיקר. רציתי להעלות תמונה שלי אבל אין לי שום דבר. אין מה להתעסק בזה, עדיף לשחרר. אולי אעצום עיניים ואדמיין את סמיקשה מביטה בי. חבל שאין לי תמונה של המבט הזה, הספציפי, שהיה שמור רק לי.