אני מצטערת שיש בי חלק שחושב שמגיעה לך כל דקה של הסבל שאת חווה עכשיו, על כל רגע של גיהינום שאני הרגשתי בשנתיים האחרונות, והיו הרבה. ושקשה לי לגייס כלפייך חמלה כרגע כי רוקנתי את כל המשאבים שלי על לטפל בך ולנהל את הרגשות שלך. וגם לא סבלנות. ואני מותשת. ואני לא חושבת שעשיתי משהו כל כך רע, האמת. ותגידי תודה שזה לא היה הרבה יותר גרוע, ולא הרבה יותר מוקדם, ולא הרבה יותר פעמים. ושבכלל נשארתי. כואב לי לראות שכואב לך. אני כרגע מרוקנת לחלוטין ואין לי כל כך מה לתת לך יותר, לפחות עכשיו. כל הרעיון של לקחת ספייס היה כדי להתמשאב חזרה, אבל לקחת ספייס רק גורם לך למצוץ ממני עוד משאבים, וכל ניסיון לספר לך על מה שפוגע בי וקשה לי מסתיים בתוהו. לפחות בברלין תהיי עם חבר שלך ולי תהיה דירה עם חתול לעצמי. אולי אז סופסוף תניחי לי להיות. לא יודעת. עצוב לי שאלה הדברים שאני חושבת ועוברים לי בראש, עצוב לי כמה שכואב לך, עצוב לי המרחק והכעס והכאב שבינינו. וגם אני מרוקנת לחלוטין, באמת. ונמאס לי להצטרך להצדיק את מה שאני צריכה ורוצה, נמאס לי לשים אותך לפניי ולפני מה שאני צריכה. זה כאילו כל פעם שאני שמה שם גבול את מתמוטטת. אולי אני יכולה ללמוד לשים את הגבולות בצורה רכה יותר. אבל זה גם לא נראה לי ישנה יותר מדי.
לפני שלושה שבועות. יום שלישי, 2 ביוני 2026 בשעה 13:53