השבוע האחרון טס בטיל, ואיכשהו אני בהודו קורסת תחת עומס. הוספנו עוד קורס בבוקר, אז עד 2 אני בלמידה, שבימים האחרונים התחילה להיות לי מוזרה בדינמיקה הקבוצתית שנהייתה עם תלמידות אחרות. המורה מעצבן אותי יותר מיום ליום. וביקשתי עוד עבודה והם הביאו לי יותר ממה שביקשתי אבל לא אמרתי כלום כי רציתי את הכסף, אבל זה גרם לי לעבוד אתמול ושלשום עד 10 בלילה והיה קשוח ברמות. היום אני מתחילה חפיפה על עבודה חדשה עם מישהי שהכרתי כאן בכפר, עבודה שתכניס לי יותר כסף אבל ייקח זמן עד שייתנו לי עוד לקוחות ואשתפשף מספיק. בינתיים אני קצת בלחץ מתקופת המעבר הזאת בין העבודות, לא רוצה שיהיה לי יותר מדי אז אבקש מעט שעות מהעבודה הנוכחית, אבל גם פוחדת שבסוף יהיו כמה שבועות שלא אעבוד כזה הרבה. אולי זה גם לא נורא כי אנחנו מתברר טסות לברלין שבוע הבא? לא יודעת איך זה קרה, לא ברור לי. איך פתאום זה הגיע. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לעזוב את הודו, הייתי ממש מבואסת מזה כמה ימים שבוע שעבר, והבת זוג קלטה ואמרה אוקיי אפשר להישאר פה עוד אם זה מה שאת רוצה. כי החלק של אירופה הוא יותר מה שהיא רוצה, ואחכ נטוס לארהב למשפחה שלה וזה לגמרי בשבילה, אז היא אמרה אם את רוצה עוד הודו נישאר פה. אבל חלק מהסיבה שרציתי עוד הודו היה כדי לפגוש את הודית, ואחרי כמה ימים של אבל השלמתי עם זה שנעזוב ושלא אראה אותה, ומשהו בדחיפות לראות אותה ירד, וגם בעוצמת הרגשות כלפיה.
אם נרצה להספיק את כל מה שאנחנו רוצות באירופה, עכשיו זה הזמן הנכון לעזוב. ואנחנו יכולות ומתוכננות לחזור לפה שוב בחורף. חשבנו שוב תאילנד הודו, אבל אני גם חושבת שאולי עדיך להתחיל מהודו אם אני כל כך רוצה להיות כאן, ואחר כך דברים אחרים. יש בי אבל לעזוב. אני מרגישה שהיה לי כאן משהו בחיים קודמים או לא יודעת מה, התאהבתי בהודו לחלוטין, אני רוצה לבלות פה כמה שיותר. לא אכפת לי מהחרא של הפרות, מהצפיפות, מהעבודה שקשה למצוא פה דברים בחנויות באותו אופן שאפשר במערב או תאילנד שהייתה הכי זמינה ונגישה. אני מרגישה שאולי זה המעבר שיהיה לי הכי עצוב בטיול עד עכשיו. לעזוב את תאילנד היה קשה כי היא הייתה מהממת, אבל פה יש לי משהו עמוק יותר, חיבור עמוק יותר למקום הזה.
בטיפול הזוגי אנחנו מדברות על הנטייה שלי לרצות ולהתאים את עצמי לצד השני, ועל הדרך לשים את הצרכים והרצונות שלי בצד (מה שתמיד מוביל להתפוצצות שלי). ויש איזה מידה של זהירות עכשיו סביב הדברים האלה. בת הזוג אמרה שהיא פוחדת שאני לא מקשיבה לעצמי ועוזבת את הודו מוקדם יותר ממה שאני רוצה. הבעיה שאני כל כך בעומס עכשיו שאין לי חיבור לרצונות שלי. היה דיבור בהתחלה על זה שאולי היא תטוס לברלין לפניי לשבוע שבועיים, והמחשבה לטייל פה לבד הביאה לי כל כך הרבה נחת. אבל דברים השתנו ועכשיו זה לא על הפרק, ואפשר לעשות שזה יהיה על הפרק, אבל בתכלס גם נשמע מבאס לעשות את הדרך הארוכה הזאת לברלין לבד רק בשביל עוד טיפה זמן פה לבד. הזמן שלי כאן לבד לפני כן היה אוויר מתוק לנשימה, ועכשיו לא יודעת, אין לי חיבור לרצון, הוא כאילו התאדה. אני חושבת שאני צריכה להרגיע. לעשות לעצמי זמן לעצמי. לקחת פחות עבודה ולנהל את הזמן אחרת. אני גם לא רוצה שנעזוב את הודו כשאני עם הלשון בחוץ, בא לי לתת לעצמי איזה כמה ימים של נחת כאן לפני שנעזוב. אולי זה אומר שצריך לדחות את ברלין בכמה ימים, וגם את התוכנית של אחריי בכמה ימים.
אני לא יודעת למה אני מתעוררת כל כך מוקדם כל יום, אזור 6, אני ממש לא ישנה מספיק וממש מותשת, זה מוסיף לאוברוולם הכללי.
וגם באמת פשוט יש בי איזה אי שקט מהמעבר לאירופה, אחרי כמעט חצי שנה במזרח זה הולך להיות חד, במיוחד התוכניות שלנו לשבוע הוללות סקס סמים מסיבות בברלין. אני רוצה להיות רכה עם עצמי. אני חושבת שבימים הקרובים אני אגיד לבת הזוג שאני רוצה לכתוב לסמיקשה. להגיד לה ביי, שאני מצטערת שלא כתבתי לה עד עכשיו אבל הדברים בזוגיות שלי לא איפשרו את זה. לאחל לה דברים טובים ולקוות שנתראה בהמשך, כשאחזור להודו (אונסטלי זה כנראה לא יהיה עוד כ"כ מעט זמן, חצי שנה+-). אני עדיין לא יודעת איך לגשר בין הצורך שלי לטייל לבד לזה שאני מטיילת בזוג, וגם זה שלא הולך להיות הרבה מזה בחודשים הקרובים. אולי אני צריכה לקחת לעצמי חדר לבד לכמה ימים כאן. המחשבה על זה שלא יהיה לי איך לטייל לבד בחודשים הקרובים פתאום נחתה עלי ועשתה לי מחנק. איך להיות קשובה לעצמי בתוך עולם שדורש הרבה. שאלות.