היה כמעט בלתי אפשרי לצאת מהבית אבל עשיתי את זה. התקלחת, קניתי כרטיס לפרפורמנס, אכלתי תירס, ויצאתי. עליתי על מטרו בברלין לבד בפעם הראשונה. מזמן לא עשיתי משהו ככה לבד. מזמן לא הייתי בעיר גדולה לבד.
אני הולכת לפרפורמנס של אמן לבנוני, משהו על אבל grief. נשמע שיכול להיות ממש מדכא ומטרגר, ואני גם ככה במצב וסת רגיש בוכה הרבה. אבל נראה שהוא אובססיבי לחוטים, כמוני, ועוד חוטים אדומים, כמוני, אז זה הרגיש מתאים. מזמן לא הלכתי לראות אמנות מוזרה. היה נראה שאולי זה יהיה טוב, היה נראה שיש לו משהו אמיתי בעיניים, ואם לראות אמנות אז שתהיה שם איזו אמת.
כולם במטרו נראים לי זרים ומנוכרים. אולי כי גם אני מרגישה לי זרה ומנוכרת. מחניק וחם כאן. בחוץ יש אור עד 10 בלילה. אני מרגישה שאני פוחדת מהאנשים. וגם מרגישה לא מגניבה כאן בין כל האנשים. זה מצחיק שיש מרחבים שבהם אנשים אומרים לי שאני כזאת מגניבה ולא שמה זין. אחרי הויפסנה, ההודית שנדלקה עלי אמרה לי שאני כל כך מגניבה, שהיא כל הזמן שמה לב אלי וכמה שאני מגניבה. וואלה, לא מרגישה שום דבר שווה ערך כרגע.
אני מקווה שהפרפורמנס יעורר בי משהו. יצירתי. מרגישה כמו צל של עצמי. לפחות יצאתי מהבית. אני אקח איבפרופן עכשיו לרחם שלי.