היא זורקת לי בעודנו יושבים לקפה לראשונה מזה יותר מידי זמן, כאילו שאני לא מודע למשקעים הנפשיים שאחראים לכל מה שהולך ולא הולך לי בחיים, היא מטפלת בכל רמ"ח איבריה ולמרות שהיא מאוד מנסה לא להכניס את זה ביני לבינה לפעמים היא לא מצליחה להתאפק.
אתה חתיכת קייס סטאדי טיפולי היא אומרת לי וכל מה שזה מעלה לי בראש זה השלכה בין דורית של הכסף שלי לילדים של המטפל שייבחר אם בכלל.
מה יעזור לי לשבת ולשפוך את השריטות שלי למישהו שיישב בקצה יהנהן בהסכמה ויזרוק לי איזה משפט מנטורי לחיים בסוף כל טיפול.
מה הפך אותי לדמות המגוננת, הדוב הגדול שאם מנסים לדקור אותו או את הסובבים אותו קם מהשלווה העוטפת אותו בדרך כלל ומתחיל לרשוף, מה דפק לי את הראיה על יחסים זוגיים, קריירה ומה לא, את כל זה אני יודע כבר משיעורי הפסיכולוגיה באוניברסיטה של החיים, לא עובד עובדים אצלי וכו', זיגי ואני אחוקים.
ואני? אני רק רוצה להסתכל עליה קצת, היא תמיד משרה בי רוגע, הניחוח שהיא מפזרת לכל עבר תמיד משכר אותי קלות, רק לרגע פאוזה מהעולם בנוכחותה שלה, כל הסיפור פה הוא וניל לגמרי, עם חריגה קלה שלא ארחיב עליה, היא היחידה בעשור האחרון אם לא יותר שקיבלה גישה מעבר לחומות העבות מאוד שהקיפו ועוד מקיפות את ליבי, אולי מתוך הבנה שיש פה כללי משחק ברורים מאוד כבר מההתחלה ומה אכפת לי כבר לתת לה להיכנס.
נזכרתי בגללה איך מרגישים, אני עדין חלוק בדעה האם זה טוב או לא, או שבמשך השנים סתם סיפרתי לעצמי שאני לא מרגיש כי היה יותר נוח ככה, היא גורמת לי הרבה פעמים לעצור(שוב) ולהביט פנימה לעצמי, למקומות שהרבה פעמים אנחנו לא אוהבים להסתכל בהם, היא עושה את זה גם לא במודע.
ואני מסתכל בפנים וכל מה שאני מצליח להינעל עליו עם הפרעת הקשב הלא מאובחנת שלי זה שאני חייב רגע מנוחה, אני עסוק במחשבות על 400 צעדים קדימה ואולי אני צריך שניה להתמקד בצעד ראשון,
אולי בכל זאת אזמין כרטיס ליוון