אז חצינו קצת גבול להוריד איזה יער שמסתיר למי שלא צריך להסתיר, 30 קילו על הגב, עבודה סיזיפית, תוואי שטח מסריח, הכל כואב כי גיל 38 מעבר לפינה(לא באמת, גם הצ'ונגים התפרקו), אבל גם בתוך זה חייב למצוא רגע לעשות אספרסו קטן בתנאי שטח, ובשניה הזאת של השלוק מהקפה אתה נזכר בדיוק למה לעזאזל התנדבת למשימה הזאת, זה יהיה ההבדל בין חיים ובין האופציה השניה לאדם יקר לי מכל.
שבת שלום צדיקים
תחתונים של בחורה?
בשנה ומשהו האחרונות, מסיבות לא ברורות, גיליתי את עולם הביגוד הטקטי.
לבוש פרקטי, נוח, עמיד לכתמים של חתיכת שניצל עם קטשופ, מחזיק את הכל כמו שצריך, אימצתי את הקונספט לחיי היום יום בעבודה דינאמית ומצאתי צבעים שאינם צבאיים במהותם או יכולים להיות דו שימושיים, התאהבתי בחגורה הטקטית שמחזיקה היטב את הפריט הזה שמופיע במערכות ראשונות.
אבל מה הבעיה בטקטיקה? יישומה לא בהכרח מביא לניצחון אסטרטגי. כשעזבתי אי שם לפני 11 שנים מקום עבודה כלשהו הזדכתי על כל הציוד האישי פרט לשני פריטים, האזיקים כי הם היו שלי מהבית(פרוותיים כמובן) והחגורת עור בעלת שבעת החורים שהאחראי ציוד פירגן והשאיר לי אותה, שנים היא שימשה אותי נאמנה יום יום, החזיקה את המכנס שלא ייפול בימים והאדימה טוסיקים חצופים בלילות או התהדקה על גרונות סרורות, אסטרטגית לגמרי.
אבל עם הגיל לפעמים גם בא החשק לנוחות, אז עכשיו היא עולה על מותניי מידי פעם כשיש צורך בחשיבה אסטרטגית, עד שיגיע השלב של הנרתיק לטלפון על החגורה.
היא שואלת בכל מפגש כמו קלישאה ב400 שקל לשעה(50 דקות אבל לא נהיה קטנוניים), למה לעזאזל היא חושבת שאני אזכור כל פרט ופרט 20 ומשהו שנים אחורה, הרי חלק מיתרונות הגיל זאת היכולת לשכוח את רוב מה שהיא פעם או לפחות לעצב אותו אחרת בראש שלך, ועם זאת הנה אני מבצע פה חפירה מבחירה, אנטי תזה מוחלטת למי שאני, הרי למה לחפור בעבר אם הפנים בכלל בהווה וחושבות על העתיד.
ועם זאת יש משהו משחרר בלשבת שם על הספה, למרות שעדין לא למדתי לפתוח את הכל מולה ולמרות שחומתיי נבנו להן חזרה לאחר תקופה ארוכה שהיו סדוקות, זה נחמד לפתוח מול עיניים לא שופטות, אפילו לדבר הזה שאסור לדבר עליו היא הגיבה בקור רוח מפתיע עם תשובות שידעתי אותן אך סירבתי להקשיב להן.
מורכבת היא נפש האדם, ובאיחור רב מידי וככורח המציאות אני לומד לאט לאט להכיר בחזרה את שלי, מחפש קצת נחת סביב כל הרעש, מחפש שוב את תחילתו של שבלים האבנים הצהובות, משאיר מאחורה טחנות רוח וחניתות, ובעיקר הרצלים - מלא הרצלים.
*הנ"ל נכתב תוך כדי רביצה בים ביום מחלה מנוצל היטב, למרות רעש הכדורים המטקטקים*
צ'וואי קוניאק אני אומר לה תוך שימוש באחת מתוך ארבעת המילים שאני יודע בגרמנית
"דו יו ספיק אינגליש?" היא מחזירה לי במבטא אירופאי לא גרמני כלשהו, מנפצת לי את אשליית דובר הגרמנית השוטפת שפיתחתי בשבוע פה בעודי יושב בלובי של המלון המנותק אחרי ארוחת רבת פחמימות ורק רוצה דז'טיף קטן שיעזור לקיבה.
אם יש דבר אחד שאני שונא בטיולים הארוכים במקצת הללו זה שיש לי יותר מידי רגעים של שקט, כשהשקט מגיע אזי מתגנבים להם השדים הרדומים לקדמת הבמה, בימים האחרונים הפכתי לפקעת עצבים, אני מתפוצץ על כל שטות קטנה בלי סיבה ואף מנת שף בצד הצרפתי של הגבול לא באמת מצליחה לאזן לי את זה, הייתי קרוב לשרוף קשר שחשוב לי כל כך כי השד הרע ישב לי על הכתף עם האוזן ששומעת יותר טוב מהשניה, התפוצצתי קלות על כאלו שלא לגמרי הגיע להם.
אז הלכתי למתחם המרחצאות התרמיים שמחובר למלון במנהרה, אמרתי לעצמי שאולי השקט בחברת זרים ערומים בסאונות רחבות וחמות יהיה קצת יותר נסבל, חוץ מזה ציצים תמיד מרגיעים ומעירים אותי בו זמנית, אבל גם שם השדים לא מצאו מנוחה, לא הפסקתי לזוז לשניה, נכנס וכבר יוצא, מתהפך במקום, מדלג בין סאונה אחת לשניה, לאן אני מנסה להגיע אני לא יודע בעוד התחושה של להיות יחף על רצפה חיצונית ב2 מעלות מתחילה להכות בי.
אבל מה המזל שלי? שמכל כל הרעשים לרוב אני גם מגיע לתובנות כאלו ואחרות, הבנתי שאולי הייתי פיטר פן לתקופה בלי באמת לשים לב, באתי, הלכתי, קפצתי, נסתי על נפשי כל פעם שמשהו הרגיש טוב או נכון, לקחתי פניות שגויות ביודעין, והפעם אמרתי לעצמי טוב בוא נודה באמת, השלמת עם הלבן בזקן, עם הקמטוטים ליד העיניים, זרום על המעיל עור החום(אעלק עור, דמוי) שקרץ לך בחנות, תודה בלב שמחלקת תינוקות בdm קצת עושה לך חשק לחתור לשם קצת יותר מהר, תשתה משקאות של זקנים כי בתאכלס התחלת כבר ממזמן כי אלכוהול טוב זה זיקוק של ההנאות הקטנות בחיים.
אז חזרתי לקוניאק פוסט פחמימות, נזכרתי שמזמן לא הקאתי פה על הדף ויום אחרון למנוי נשמע כמו יום לכתוב ולזרוק פה איזו תמונה, של קוניאק אלא מה.
אני החלטתי הבוקר להעלות מהאוב משהו משלי(במיוחד שבזמנו קיבלתי בוסה ממיכל ינאי אז אני לא סוחב איתי חסך), גבירותי ורבותי קבלו אותו, החטיף שתמיד פחדת שיבוא בגרסא עם הקימל לא בגלבוע, דפדפים(כשר מהדרין למרות שאני לא מהודר)
אין לי מושג איך הם עושים את זה, זאת סטיה שלא באה לידי ביטוי בחיפושים האינטרנטיים שלי, לא בשיחות מסדרון או רכב, לא בפורנוז, זה רק אני ואולי איזו אקסית מכירים את זה.
זאת סטיה שמשלבת אנימה יפנית, משחקי וידאו מהאייטיז, מקומות רחוקים ותאים אפורים.
אינסטגרם ניסה למכור לי השבוע משהו שאפילו לא ידעתי שאני רוצה, אומנות של איזה יפני מיפן בשם הירושי נגאי, מעצב גרפי שהאומנות שלו נראית כאילו הנוף מהמשחקים של סגה התנה אהבים עם פוסטר וינטג' לתיירות מהסיקסטיז ומזה יצא ילד עם קצת יותר פיקסלים ואלוהים יעזור לי זה עושה לי זקפה ברשתית, סימטריה עם צבעים מעורבת ברומנטיקה נוסטלגית וזכרונות על פנטזיות להגיע למקומות רחוקים, לך קיבינימאט אינסטגרם אין מצב שאני משלם לך על זה עכשיט 100 דולר לפני משלוח, אני אבקש מדוד שלי עלי שישלח לי בהרבה פחות משהו שאני לא בטוח שאני צריך.
הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות, אנחנו שוכבים ערומים על הספה, שאריות הזרע החם שלי עוד מעלות אדים מהבטן שלה, ראשה עלי ואני נהנה ממראה גופה העירום והנינוח, אבל שומע בפול ווליום את הראש שלה לא נח בכלל, בין בליל המחשבות שרצו לה בראש ושרק היא מכירה היא זרקה לי שמזמן לא כתבתי פה, וזה קצת לא הוגן כי היא לא כותבת פה בכלל אלא רק קוראת, ואני בכלל תוהה אם היא מבינה שאנחנו פה כדי לברוח מהמציאות לרגע.
זה נכון שאני קורא אותה מבין השתיקה, אין לי ספק שגם היא קוראת דרך הנכות הרגשית שלי ולפעמים נעימה לי השתיקה, כי לשנינו יש פלסטרים שאנחנו לא אוהבים לקלף, אם כי שלה לדעתי כואבים אף יותר, לא חוכמה בהתחשב בכך שיש לך פור של כמה שנים עלי(אל תסתכלי עלי ככה, הזמנת את זה כשאמרת לי לכתוב).
מענין למה יש לנו נטיה להעמיס על עצמינו במחשבות של מה ואם וכמה ולמה ואיפה ומלא מלא סימני שאלה במקום לשקוע בתחושות הפיזיות המלוות את המאורע, לתהות מתי סיבוב שני יתחיל במקום האם זה מגיע לי בכלל .
לך תמצא לך מישהי להתחתן איתה היא מפצירה בי, כאילו זה שקול לקניה של טי שירט במבצע סוף עונה, מה אתה צריך אותי היא שואלת, כנראה כדי למלא חור משלי בנשמה אני עונה והיא לא שומעת כי התשובה עוד אצלי בראש.
אבל היא צודקת, אי אפשר לנתק רגשות, או שאפשר ואני לא יודע איך, זה חלק אינטגרלי מהמאורע, שתי נפשות שהתחילו להתעלס עוד במימד המנטלי הרבה לפני האצבעות החודרות על הספסל שם בלילה החשוך או המציצה על הגשר באמצע היום דקה לפני שההוא עבר שם, אכפת לי מהנפש הכאובה שלה, אני מפציר בה לדאוג לעצמה, לשים עצמה לפני אחרים, להסתכל על עצמה במראה ולראות כמה היא יפה, אם רק יכולתי להשאיל לה את העיניים שלי לרגע.
ואז אנחנו יורדים 9 קומות ברגל, נותנים נשיקה חפוזה ליד האוטו ונפרדים, הפעם היא לא שלחה לי מלל ארוך מלא בסימני שאלה, תוהה אם להיות מודאג לרגע קט.
זאת סתם כותרת שהתלבשה על התמונה, יש משהו במקלחות של חדרי מלון שמכניס בי יצירתיות ורוח חרמנות מסוימת, אולי אווירת החופש העוטפת, אולי הזכרון הנעים שלה רכונה במקלחת נאחזת במעט מעקה שהיה, או של השתיים ביחד לפני כמה שנים כשהן על הברכיים רבות על הכיפה משל היו בלניות במקווה, מקלחות זה כיף לא משנה איך נהפוך את זה, זאת הנוכחית אומנם לא שווה כמו זאת שבתמונת בפרופיל, לעזאזל אני חושב שלעולם לא אמצא עוד אחת כמוה ובוודאות אשוב לקצה העולם כדי לחוות בה שוב, אבל גם היא מקלחת של בית מלון על כל המשתמע מכך, בחיים במסגרת לחה
קיבלתי החלטה מושכלת לגזגז קצת לאירופה הקלאסית לנקות את הראש, לברוח קצת מכל הסטרס שעוטף אותי ואת כולנו בימים משוגעים אלו, ממש בתזמון הנפלא של מתקפת הביפרים המתוקשרת, נשבע בגוד שאין לי קשר אליה אני רק טוריסט.
כחלק מהחוויה לקחתי רכב ונסעתי מספר שעות לא רב לעבר עיירה ציורית הידועה במרחצאות התרמיים שלה, מתחם ענק, בריכה חיצונית יפה, כמה סאונות במתחם וכיאה למתחמי ספא באירופה להיכנס לסאונות עם בגד ים זה ביג no no.
עד כמה זה ביג no no? במתחם הספציפי הזה הגדילו לעשות ושמו שלט ענק בכניסה עם תמונות שמפרטות מותר ואסור, עם מלל באנגלית בולטת ובקיצור הסבר לאידיוט המצוי.
אני נכנס לי שמח וטוב לבב רק כדי למצוא בפנים את אחת הישראליות מהבריכה בחוץ, נראית אבודה לגמרי, מחכה שיתחיל אחד מטקסי הסאונה במתחם.
הטקס עורך כרבע שעה, מורכב מכמה אנשים עירומים כביום היוולדם, שוכבים ברוגע על משטחי עץ חמים כאילו היו מדרכה אילתית באוגוסט, עובדת המקום שופכת על מתקני החימום מים מועשרים בשמנים ארומטיים שונים, דוחפת אוויר לכיוון הסובבים באמצעות הנפות מגבת, מוזיקה מהדיסק בודהה בר 6 מתנגנת ברקע, סך הכל באמת מרנין, מזיע החוצה את כל הלא כיף שאפף את המסביב.
בהינתן הגונג לסיום כמובן שהישראלית שישבה קפוצה כל הטקס ברחה כאילו ג'ק המרטש ישב לידה, במלתחות היא שיתפה את חברתה בטראומה שעברה, אנשים ערומים בכל מקום גוועלד! הזדעזעה עד עמקי נשמתה.
וכל זה למה? כי היה יותר חשוב לעשות סלפי בבגד ים מאשר לקרוא את השלט בכניסה למתחם.
הכי בבית בעולם כבר אמרתי?
