הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות, אנחנו שוכבים ערומים על הספה, שאריות הזרע החם שלי עוד מעלות אדים מהבטן שלה, ראשה עלי ואני נהנה ממראה גופה העירום והנינוח, אבל שומע בפול ווליום את הראש שלה לא נח בכלל, בין בליל המחשבות שרצו לה בראש ושרק היא מכירה היא זרקה לי שמזמן לא כתבתי פה, וזה קצת לא הוגן כי היא לא כותבת פה בכלל אלא רק קוראת, ואני בכלל תוהה אם היא מבינה שאנחנו פה כדי לברוח מהמציאות לרגע.
זה נכון שאני קורא אותה מבין השתיקה, אין לי ספק שגם היא קוראת דרך הנכות הרגשית שלי ולפעמים נעימה לי השתיקה, כי לשנינו יש פלסטרים שאנחנו לא אוהבים לקלף, אם כי שלה לדעתי כואבים אף יותר, לא חוכמה בהתחשב בכך שיש לך פור של כמה שנים עלי(אל תסתכלי עלי ככה, הזמנת את זה כשאמרת לי לכתוב).
מענין למה יש לנו נטיה להעמיס על עצמינו במחשבות של מה ואם וכמה ולמה ואיפה ומלא מלא סימני שאלה במקום לשקוע בתחושות הפיזיות המלוות את המאורע, לתהות מתי סיבוב שני יתחיל במקום האם זה מגיע לי בכלל .
לך תמצא לך מישהי להתחתן איתה היא מפצירה בי, כאילו זה שקול לקניה של טי שירט במבצע סוף עונה, מה אתה צריך אותי היא שואלת, כנראה כדי למלא חור משלי בנשמה אני עונה והיא לא שומעת כי התשובה עוד אצלי בראש.
אבל היא צודקת, אי אפשר לנתק רגשות, או שאפשר ואני לא יודע איך, זה חלק אינטגרלי מהמאורע, שתי נפשות שהתחילו להתעלס עוד במימד המנטלי הרבה לפני האצבעות החודרות על הספסל שם בלילה החשוך או המציצה על הגשר באמצע היום דקה לפני שההוא עבר שם, אכפת לי מהנפש הכאובה שלה, אני מפציר בה לדאוג לעצמה, לשים עצמה לפני אחרים, להסתכל על עצמה במראה ולראות כמה היא יפה, אם רק יכולתי להשאיל לה את העיניים שלי לרגע.
ואז אנחנו יורדים 9 קומות ברגל, נותנים נשיקה חפוזה ליד האוטו ונפרדים, הפעם היא לא שלחה לי מלל ארוך מלא בסימני שאלה, תוהה אם להיות מודאג לרגע קט.