דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

לכתוב פה זה כמו להתפשט,

להוריד שכבה שכבה של בגדים עוטפים מידי,

גדולים מידי,

צרים מידי,

צמודים מידי,

להתחיל עם הסממנים החיצוניים

אלו ששומרים עלי שלא לפזול,

אלו שבגללם אני פוזלת לצדדים,

להמשיך עם הסימנים המולדים

חיוך גדול מידי

מסתיר לב שבור מידי מלא בגעגועים,

על הדרך להוריד את כל הזהב שעלי

שקושר אותי לעבר שלי,

דורי דורות של עיניים טובות

וצלחות מהבילות,

מילמולי שפתיים לוחשות תפילות,

להמשיך בבגדים שלי

הקצרים, השקופים, הקרועים, הסדוקים

בכסות שתפרתי לעצמי

שאף אחד לא רואה,

שכולם בטח רואים..

לכתוב פה זה כמו להתפשט

וכמה שזה קשה לי

לגלות את מה שבתוכי בפנים,

להתמודד עם כל מה שאני לא אוהבת

בערום שלי עצמי,

להציץ לכל הפחדים

לבושה, לאשמה, לצללים..

כבר שבועיים שאני מחפשת אותי פה במרחב,

רעבה למה שטרם ידעתי

מתגלגלת בקורי קורים של ידיים מיומנות,

מסגלת אוזן בתולית

למילים ומושגים

שלעולם לא שמעתי, שלעולם לא אשמע,

בעולם הסטרילי של חיי המקבילים,

טועה טעויות של טירונים

של ירוקים,

של אלו שלא מבינים את הכללים

אבל זכו כבר להבין היטב את חוק החוקים

את מלך החוקים

את אדון האדונים

שעל טעויות משלמים,

חזק וכואב ומידי ומתנתק ופוחד ותוקף

ושובר ומבלבל

ומושך ומעורר,

ואני?

מנסה ללמוד פה על עצמי ועל החיים

על התשוקה שחיה בתוכי בפנים,

על החוזק שלה, בין גלים באים והולכים,

שהביאו אותי לפה

נגלת ונסתרת, רואה ולא מספרת,

ובעיקר מחפשת

גם פה כמו בכלל

את הקו האחד

של חיי

שדרך שתי נקודות עובר.